בוגרות ובוגרים מהחברה הערבית מתמודדים מדי יום עם פחד ואובדן תחושת ביטחון בשל האלימות ברחובות. המלחמה מוסיפה על כך גם חוסר יכולת להתמגן ולהישמר מהאיום מבחוץ
מרחב לא מוגן
הודא אבו עובייד, מנכ"לית פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי ובוגרת תוכנית מנדל למנהיגות מקומית ברהט, עובדת בשבועיים האחרונים, כמו רבים אחרים, מהבית. אבל הבית, המקום שבקרב רובינו נתפס כמוגן יחסית, עבור חלק לא קטן מאזרחי ואזרחיות ישראל הוא אינו כזה.
"אני מתחילה את היום שלי בבית", מספרת הודא, "במשרד אין מרחב מוגן, וגם בבית שלי אין. אני גרה בלקייה שבנגב, וכשיש אזעקות בני המשפחה שלי לפעמים הולכים אל שכנים, אבל אני לרוב נשארת לעבוד. בארגון אותו אני מנהלת ערכנו מחקר אודות פערי המיגון בנגב, בין יישובים ערביים ליישובים יהודיים. דרך תוצאות המחקר למדתי מקרוב על המציאות שבה רבים מהתושבים בכפרים הבדואיים חיים, ללא מקלטים או פתרונות מיגון בסיסיים, והבנתי עד כמה חוסר הביטחון הזה משותף לכולנו. הידיעה הזו מלווה אותי לאורך כל היום".
פערי המיגון
הארגון שבראשו עומדת הודא, פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, פרסם לאחרונה (שוב) מסמך מדיניות בנושא פערי המיגון בישראל, ולפיו 46% מהאזרחים באוכלוסייה הערבית חסרי מיגון תקני, לעומת 26% בכלל האוכלוסייה. ברהט (עיר של 80,000 תושבים) אין אף לא מתקן ציבורי תקני אחד וכך גם ביישובים בדואיים ותיקים נוספים כמו שגב שלום, חורה, לקייה, ערערה ותל שבע. היישובים שאינם מוכרים בנגב מוגדרים במערכות יירוט הטילים כ"שטחים פתוחים", כך שבעת ירי טילים הם אינם "זוכים" להתרעות ולהגנה.
"במשרד אין מרחב מוגן, וגם בבית שלי אין. אני גרה בלקייה שבנגב, וכשיש אזעקות בני המשפחה שלי לפעמים הולכים אל שכנים"
"מאז תחילת המלחמה רוב היום שלי עובר בין ישיבות ודיונים בכנסת ובמשרדי הממשלה", משתפת הודא. "אני עוברת בין ועדת החינוך שדנה במיגון בבתי ספר ועד ועדת ביקורת המדינה. יחד עם ארגונים נוספים בנגב היינו פעילים גם בחדר החירום האזרחי שקם אחרי 7 באוקטובר, בניסיון לקדם פתרונות מיגון לקהילות הבדואיות. אבל מעבר לפתרונות המיידיים, אנחנו פועלים גם לשינוי מדיניות: לאפשר לתושבים בכפרים הבלתי מוכרים לבנות מגוניות בלי לחשוש שהן ייהרסו. עבורי זה לא רק מאבק ציבורי או מקצועי, זו המציאות של הקהילה שלי, ושלי".
האלימות בחברה הערבית
אבל הירי של חיזבאללה והשיגורים מאיראן הם לא החזית היחידה שעימה האזרחים הערבים בישראל נאלצים להתמודד.
לרבים ורבות מחברינו בקהילת בוגרות ובוגרי מנדל, האלימות והפשיעה בחברה הערבית אינה רק סוגיה ציבורית בוערת או שאלה במדיניות. אין בוגרת או בוגר מהחברה הערבית אשר אינם מושפעים ישירות מהמצב הבלתי נסבל המתמשך אם ברמה המקצועית כמנהיגים חברתיים ואנשי מקצוע בשדה, ואם ברמה האישית כאזרחים, בעלי משפחות וילדים אשר חיים במציאות של אובדן, הפקרת הביטחון האישי, פחד וחוסר אמון. הנושא, שעוד לפני המלחמה הנוכחית לא זכה לטיפול הראוי, נדחק עכשיו לשוליים וסיקורו נעדר מהתקשורת בצל המלחמה.

האלימות בחברה הערבית אינה תופעה שולית, והיא אינה נפרדת מהמעשה המנהיגותי. היא מייצרת עומס רגשי, שחיקה ואתגרים מורכבים למי שבוחרים להישאר בזירה הציבורית ולפעול לשינוי. ביוזמת בוגרות ובוגרים, ערבים ויהודים, הסוגיה הקשה הזאת נמצאת על סדר היום ביחידת בוגרות ובוגרי מנדל כמעט מיום הקמתה. העיסוק בנושא כולל ליווי קבוצות מעשה, קיום כנסים מקצועיים ובעיקר ליווי יוזמות ופעולות של בוגרות ובוגרים. עם זאת התחושה הייתה ונותרה תחושה מורכבת של חוסר אונים ותסכול מצטבר, לצד ההכרח להמשיך לפעול, להשאיר בשיח ולא להרפות מהנושא.
מלחמה בכמה חזיתות
הימים שבהם מדינת ישראל נמצאת במערכה נוספת מול איראן מחדדים את השאלה – מה אחריותה של מנהיגות חברתית כלפי מי שנלחם בכמה חזיתות בו-זמנית, כשלפחות חלקן כבר אינן נראות? האתגר המרכזי עבורנו ביחידת הבוגרים הוא להעמיק את המענה: לזהות את הצרכים הייחודיים שלכם ושלכן, בוגרות ובוגרים הפועלים במציאות של מלחמה ושל פשיעה ואלימות מתמשכת, לחזק יוזמות שיכולות לשמש מודל לעשייה קהילתית ואזרחית אחראית ולקדם את המודעות, השותפות והסולידריות.
לפני כשבועיים נשלחה לכלל קהילת הבוגרות והבוגרים בקשה למענה על סקר שיאפשר למפות את העשייה הרבה שכבר קיימת, לזהות בוגרות ובוגרים המבקשים ליווי וכן ליצור רשת קשרים של בוגרות ובוגרים הפועלים או מעוניינים לפעול ולסייע לבוגרים אחרים בנושא.
למענה על הסקר לקידום פעולות לטובת הפחתת האלימות בחברה הערבית >> לחצו כאן