רופאת עיניים, זמר, ילדה בת 4, מורה לאנגלית, סטודנט לקולנוע, אומנית, נער בן 16, אמא ותינוק בן חודשיים, רוקחת ערבייה, אדם בן 85 – כולם בסכנת חיים בעקבות פצצה אטומית המשוגרת לכיוונכם. במקלט האטומי יש מקום רק לארבעה אנשים. עליכם להחליט מי מהדמויות תיכנס למקלט.
כך נפתחה פעולה שהעברתי כמדריכה צעירה בקן רמתיים של הנוער העובד, מקום שהיה ביתי הפיזי והרעיוני בשנות נעוריי. היו אלה שנות ה־90 של המאה הקודמת וכותרת הפעולה הייתה "שוויון ערך האדם". היה מובן לי ולסובביי כי כל בני האדם נולדו שווים בערכם ולא ניתן לקבוע ערכו של מי גבוה מזה של אחרים, וכי עצם הניסיון לדרג את ערכם של בני האדם פסול כשלעצמו. העברתי את כל חיי הבוגרים כאשר זו ההנחה היסודית והמרכזית המגדירה אותי כאדם וכאשת חינוך בעולם. בכל מסגרת חינוכית שהקמתי ובכל מפגש עם מחנכים ומחנכות הדגשתי את המחויבות שלנו לתפיסה הזאת, שכל בני האדם שווים בערכם, לראות את כל בני האדם כשווים לנו ולפעול ככל שאנחנו יכולים כדי לקדם חיים בחברה שזה הבסיס הערכי שלה.
חייתי בידיעה הברורה ש"בכל אדם יש משהו קדוש", כניסוחה של סימון וייל, וכי כל אדם, כדבריה, "הוא קדוש כל כולו…הזרועות, העיניים, המחשבות, הכול. לא אפגע בדבר מכל אלה בלי להתייסר בייסורי מצפון עד אין קץ".
התפיסה הזאת הייתה מנוע בוער בעשייה שלי, ראיית האדם האחר כאנושי, לא משנה עד כמה הנסיבות הפוליטיות והאזוריות מאלצות אותנו לחיות בסכסוך מתמשך. הקמתי מוסדות חינוך שכל תכליתם היא ליצור מקום של מפגש אנושי קושר. ואף שהמציאות הישראלית קראה תיגר על ההנחה הזאת – עם פיגועים, מלחמות, מבצעים צבאיים, אירועי אלימות גזעניים – בכל זאת המשיכה להנחות אותי האמונה כי בכל מקום חיים נשים ואנשים הרוצים, כמוני, לחיות חיים של משמעות וכי יש לראותם במלוא אנושיותם. בשבעה באוקטובר ניסיתי ליצור קשר עם אחותי הצעירה שגרה בבארי. היא הייתה ספונה בממ"ד עם שני ילדיה הקטנים. היא כתבה שהמחבלים אצלם. מחוץ לבית שלהם. ששומעים יריות. שידורי הטלוויזיה הראו את הפלישה ההמונית לקיבוץ. את החטיפות. את הטבח. קרסתי לתוך עצמי ויחד איתי קרסה תפיסת עולמי.
מעבר לפחד המוות שהרגשתי באותו יום נורא – לא הצלחתי לאכול, בקושי נשמתי – אני זוכרת באופן בהיר וחד את תדהמת האימה שאחזה בי כשראיתי את הנערים, את הנשים ואת הילדים העזתיים שצהלו לנוכח המעשים המחרידים שנעשו באותו היום. איך זה יכול להיות? איך כל כך הרבה בני אדם, בני אנוש, ברואים בצלם, משתפים פעולה עם זוועות כאלו?
אחותי ומשפחתה ניצלו אבל האמונה שלי באדם נפגעה.
האמונה שלי שרוב בני האדם הם אנושיים ולא רוצים להיות חלק ממעגל הדמים התערערה, כיוון שראיתי במו עיניי איך אנשים הופכים לחיות, ראיתי איך ברואים מאבדים צלם .האדם על כל תכונותיו, כפי שהאמנתי שהוא עד לאותו יום ,איבד מערכו השווה, וכך במשך שבועות ארוכים לא רציתי לראות ולא רציתי להרגיש שום כאב של עַם אחר מעבר לכאב שלי ושל העם שלי ולכן לא הצלחתי לחוש חמלה כלפי האחר ולא רציתי להכיר בסבל של האחר.
אבל ככל שנקפו הימים, אולי כמו כל אדם דתי העומד בניסיונות קשים ואינו מאבד את אמונתו בבורא עולם, חזרתי לאט־לאט להאמין באדם. הרי לאדם דתי לא נדרשת הוכחה לקיומו של האלוהים. כך גם אני באופן איטי ומודע בניתי מחדש את היכולת שלי לחוש חמלה ולהביט בפניו של האחר. חזרה להדהד בתוכי קריאתו של הפילוסוף עמנואל לוינס, שהייתה חלק גדול מהתשתית האמונית שלי, כי "הפנים הן הנוכחות הערומה והחיה של הזולת". וכי האנושיות של הזולת, הנחשפת דרך פניו, מחייבת עמדה אתית של הכרה בו וחמלה כלפי שבריריותו.
באקלים החברתי במדינת ישראל, יש לכאורה התנגשות בין הציווי המוסרי של לוינס ובין ההכרח של מלחמה קיומית. לא רק ישראלים ופלסטינים חשופים לסכנה, אלא האנושי באשר הוא נמצא תחת מתקפה. היכולת להתבונן בפניו של האחר נתפסת כאיום קיומי על היכולת שלנו לחיות בארץ הזאת ואולי על קיומנו כעם יהודי בכלל. נשמעים קולות רמים של אלה הטוענים כי אם נחנך את דור העתיד לראות את האנושיות הטמונה באויבינו, אם נראה את האחר לפני שאנו רואים את עצמנו – נגזור על עצמנו כיליון.
ואולם ברור לי כעת כי הכיליון האמיתי יבוא כאשר לא נוכל שוב להתבונן בפניו של האחר ולראות אותן כשוות אלינו.
הפיחות שאני מזהה בערך חיי אדם מופיע בכל יום. תופעות קשות של אלימות ומוות שפעם היו עוצרות את המדינה שלנו לכמה ימים, נעלמות תוך דקות אחדות מאתרי החדשות. מהלב שלנו. כך כשמדובר במקרי רצח בלתי פוסקים בחברה הערבית וכך גם כאשר נהרג חייל. כך כאשר יש עלייה חדה במספר ההרוגים בתאונות הדרכים וכך כאשר נרצחות נשים. כך כאשר חטופים מופקרים לגורלם. חוט שני עובר בין האירועים והתופעות ההרסניות הללו: חוט של זילות בלתי נתפסת בחיי אדם.
אני חוזרת לפעולה של המקלט האטומי ותוהה איך אפשר היום להעביר לנערים ולנערות מסר כה חד־משמעי – שערך החיים של כל בני האדם זהה. החשש העמוק שלי הוא כי התקופה הארוכה שבה אנו חווים ניתוץ של אמונות וערכים ישראליים־יהודיים המעמידים מעל לכול את קדושת החיים נותנת אותותיה באופן עמוק על שיקולים והכרעות מוסריות שלהם הם נדרשים. אני תוהה איך להעביר להם את האמונה שלי, שאין טעם לחיים בלי להמשיך להאמין בערך החיים. המלחמה גובה מחירים כבדים מנשוא, אולם מחיר אדיר שנצטרך לשאת דורות קדימה הוא מחיר הוויתור על האנושיות.
אני מבקשת לשוב ולהביט בפניו של האחר מתוך הכרה כי אף על פי שאני מזהה איום בעצם קיומו בעולמי אני בוחרת בחירה שלמה ומוסרית להעניק תוקף לקיומו האנושי בעולם ומתוך כך גם להיות אחראית לגורלו.
ענבל רון היא מנכ"לית רשת דרור בתי חינוך, מפתחת ומקימה בתי ספר חברתיים לאור הפדגוגיה החברתית. בוגרת תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית.

ענבל רון
עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: גילי רומן, ד"ר יניב איצקוביץ', ינה נכט, עילם לביא
עריכת לשון: רעות יששכר
עיצוב גרפי: תמר לב אליהו
בניית אתר: שי קדם
הפקה: קרן יצחקי, יהל מימוני
המסמך מייצג את עמדתם האישית של הכותבים והכותבות
ואינו משקף עמדתה של קרן מנדל-ישראל.
כל הזכויות למסות המופיעות כאן שייכות לכותבים לכותבות ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש מהם.
ירושלים, נובמבר 2025