מיכאל רבר

יזם חברתי, סמנכ"ל מייסד של מיזם "מתייצבים אל הדגל" ועורך דין בהכשרתו. רב-סרן במילואים, בוגר החינוך החרדי, בעל תואר ראשון ושני במשפטים ובוגר תוכנית מנדל למנהיגות בצה"ל, מחזור ט"ו. שירת במשך 14 שנים בפרקליטות הצבאית, שם מילא שורת תפקידים בתביעה הצבאית, ובהם ממונה על התביעה בשומרון, פרקליט עריקים וראש תחום הליכי שילוב

01

"אִם אָדָם/ הָיָה מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו חוּט/ לְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ,/ מֶה הָיָה מְסַמֵּן אַחֲרָיו,/ אֵיזוֹ דֻּגְמָה, / מִשָּׁם עַד שָׁם, קַו דַּק/ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה./ רִשּׁוּם רָגִישׁ וּמְדֻיָּק/ וְתָמִיד נִרְגָּשׁ." (חיה שנהב)

מה מעשיי? איזה מהלך אני מוביל?

אני סמנכ"ל מייסד של "מתייצבים אל הדגל", מיזם חברתי-ציוני שהוקם לפני כחצי שנה במטרה להעניק ליווי מקיף לבוגרי ובוגרות החינוך החרדי שבוחרים להתגייס לשירות בכלל צה"ל. בחירה אמיצה זו, הכרוכה לא פעם בניתוק מהקהילה וממערכת החינוך בה גדלו, דורשת מערך תמיכה שטרם קיים. מטרתנו לתת מענה לחסך הזה. המיזם מעניק מענה הוליסטי, החל מהשלב הראשוני של טרום הגיוס, דרך השירות הצבאי, ועד לשלב השחרור וההשתלבות באזרחות. אנו מלווים כל מתגייס ומתגייסת באופן אישי, מספקים מידע מקצועי ממוקד, מסייעים בהסדרת מעמד משפטי, מלווים בתהליכי מיון והשמה, מפעילים תוכניות מנטורינג ומצוינות, ומחזקים את תחושת השייכות דרך קהילה תומכת. לאחר השחרור אנחנו מסייעים ברכישת השכלה ובמציאת תעסוקה, ומעניקים הכוונה אזרחית.

כששואלים אותי מי אני, אני מספר שאני עולה חדש בחברה הישראלית. נולדתי וגדלתי במשפחה ליטאית מהזרם המרכזי החרדי. למדתי בישיבות עד גיל 17, ויצאתי לעולם בלי תעודת בגרות, בלי לימודי ליבה, ובלי כיוון ברור. בגיל 18 נרשמתי למכינה קדם-אקדמית, ולאחר מכן לתואר ראשון במשפטים. לקראת סיום הלימודים הבנתי שאם אני רוצה להיות חלק מהחברה הישראלית – עליי להתגייס.

הלכתי ללשכת הגיוס לבד. לא היה לי עם מי להתייעץ, ואף אחד לא ידע להכווין אותי. עקב נתוני הסף הנמוכים שהיו לי, הוצעו לי התפקידים הבאים – נהג, חימושניק ועובד רס"ר. ביקשתי להשתבץ כעובד רס"ר בפרקליטות הצבאית, וכך היה. אחרי חודשיים של שטיפת רצפות ועמידה במסדרים, דפקתי בדלת מפקד היחידה, סיפרתי לו על עצמי וביקשתי הזדמנות לעשות עבודה משפטית. מאז עשיתי מסלול של אקדמיזציה, חתמתי קבע, ובמהלך 14 שנות שירות שירתתי במספר רב של תפקידים – פרקליט באיו"ש, פרקליט עריקים, וראש תחום הכשרות בבית הספר למשפט צבאי.

"מתייצבים אל הדגל" נולד מתוך הסיפור הזה – מתוך ההבנה שכדי שבוגרי החינוך החרדי יוכלו לפרוץ דרך, הם צריכים מישהו שילך איתם אל עבר הדרך הזו. מדובר לא רק בליווי פרטני, אלא גם בקידום שינוי מדיניות. החברה הישראלית חייבת להכיר בצרכים הייחודיים של בוגרי ובוגרות החינוך החרדי, ולהעניק להם את הכלים להשתלב בצה"ל, באקדמיה ובמרחב האזרחי.

02

"וִיהֵא בֵּיתֵנוּ קָשׁוּר לְחוּט צְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל / קְפִיצִי וְרוֹטֵט כַּעֲפִיפוֹן יָחוּג סִדְקֵי חַלוֹנוֹת מֵאֲלֵיהֶם יִבָּקְעוּ בְּקִירוֹתָיו / כּקִמְטֵי חִיּוּךְ מִתְמַשֵּׁךְ". (רבקה מרים)

איפה הבית שלי? מהו המרחב שבו אני פועל?

לפני כחמש שנים הבנתי שאני לא לבד. הסיפור שלי הוא סיפורם של רבים. הוא מייצג תופעה רחבה, כואבת, ומתמשכת: מאות בוגרי ובוגרות החינוך החרדי מתגייסים מדי שנה ליחידות כלל-צה"ליות, אך אינם מקבלים מענה מותאם. המספרים ברורים: בשנת 2024 לבדה, 1,350 בוגרי ובוגרות החינוך החרדי התגייסו ליחידות כלל-צה"ליות. מדובר בכ-2/3 מהמתגייסים החרדים. הם נותרים ללא תמיכה, ללא מדיניות מותאמת, וללא הכרה. יוסי קלאר, מנכ"ל העמותה ושותפי לדרך, שירת בצבא במדור לשילוב חרדים באכ"א. במסגרת תפקיד זו, הוא עיצב מדיניות ראשונית שנועדה לספק מענה ייחודי לבוגרי ובוגרות החינוך החרדי המתגייסים לשירות הכללי. בפועל, המדיניות הזו נותרה מונחת על המדף, מבלי שיושמה או הוטמעה בשטח.

בשנת 2019 הבנתי שעליי לפעול מבפנים. התמודדתי לתפקיד פרקליט עריקים, תפקיד שחיבר אותי ללשכות הגיוס ולמוקדי ההשפעה במערכת. שם הייתי שותף לקידום מדיניות חדשה – בוגרי ובוגרות החינוך החרדי יוכלו להתמיין לתפקיד בצבא על בסיס ריאיון אישי, ולא על פי נתוני הפתיחה שלהם, שלרוב פועלים לרעתם. כך נפתחה הדרך לשבץ בתפקידים איכותיים גם את אלה שהנתונים שלהם לא משקפים את כישוריהם. בנוסף, התווספו הזדמנויות עבורם לשרות שירות משמעותי, כמו הקלת הדרך ליציאה לתפקידי פיקוד וקצונה.

מהר מאוד התברר שהמדיניות לבדה אינה מספיקה. נדרש גוף משלים במרחב האזרחי, שידאג להנגשת המדיניות ולהטמעתה. לאחר שחרורי מצה"ל, זכיתי לקחת חלק בהרחבת מעגלי ההשפעה באזרחות. במסגרת המיזם, אנו פונים לכל מי שיכול לפעול עבור תכלית זו – משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, עובדים סוציאליים וארגוני חברה אזרחית – על מנת לאתר את אותם נערים ונערות שזקוקים למענה מותאם, ולהציע להם ליווי והכוונה.

03

"אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבַר בְּיַם סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם/ רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל זֶה שֶׁהָלַךְ לְפָנָיו/ וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת" (יהודה עמיחי)

מי השותפים.ות שלי לדרך?

השותף הראשון והמרכזי שלי הוא יוסי קלאר, מנכ"ל העמותה, שקרא לי 'להתייצב אל הדגל'. יוסי הוא בוגר החינוך החרדי בעצמו, ממייסדי "יוצאים לשינוי", ולשעבר מנכ"ל "רוח חדשה". בעיניי, שותפות אמיתית מתחילה בשאיפה למצוא מישהו שהוא 'יוסף בעל החלומות' – אדם שיודע לחלום, להעז ולפעול. כשיוסי ואני התחלנו, זה לא היה במשרד מפואר. ישבנו יחד בחלל של WeWork ושרבטנו רעיונות על הקירות. בתוך שלושה שבועות השרבוטים הפכו לתוכנית עבודה, ובתוך חצי שנה למיזם חי, עם צוות, מערך פעילות, ומאות פונים.

מעבר לשותפות בפועל, צריך גם שותפים שמאמינים בך. קרן שוסטרמן זיהתה את הפוטנציאל, ומספקת לנו תמיכה מהרגע הראשון. הם שותפים איתנים לחזון ולדרך, שבלעדיהם לא היינו יכולים להוציא את החלום מהכוח אל הפועל. גם משרדי הממשלה הפכו לחלק בלתי נפרד מהתהליך. בסופו של דבר, כשרוצים לחולל שינוי עומק, נדרשת הכרה ממסדית בקבוצת היעד בה אנו עוסקים, קבוצה ששנים ארוכות הייתה בלתי נראית עבור מקבלי ההחלטות.

אבל השותפים המרכזיים שלנו הם דווקא הצעירים והצעירות שפונים אלינו. אנחנו קוראים לעצמנו "מתייצבים אל הדגל" לא רק כסיסמה, אלא כי אנחנו באמת פועלים עבור אוכלוסייה שמתייצבת. אנחנו לא משכנעים אנשים להתגייס. מי שפונה אלינו כבר עשה את הבחירה האמיצה הזאת. אנחנו כאן כדי לתמוך, לסייע ולכוון. עקרונות היסוד שלנו הם שאנחנו לא שופטים אדם לפי מראה, מגדר, רקע, זרם חרדי, זהות דתית או כל מאפיין אחר, אלא לפי צרכיו האישיים. כל אחת ואחד שפונים אלינו מקבלים מענה מותאם אישית. כל קשר כזה הוא חוזה שותפות בינינו לבין הפונים, ולפעמים גם מול המשפחה והחברה שמהן הם מגיעים. הגישה הזו מאפשרת לנו ללוות מאות צעירים מכל קצוות הרצף – החל מיוצאים בשאלה, דרך בוגרי החינוך החרדי ששמרו על זהותם הדתית, וכלה באלו שממשיכים להגדיר עצמם חרדים ורוצים לשרת במסלולים הכלליים בצה"ל.

04

"הַשָּׁמַיִם אֵינָם נוֹפְלִים כְּשֶׁעָנָן אֶחָד מִתְפָּרֵק" (טלי וייס)

מה היה הרגע הכי קשה בעשייה שלי? ומה מעניק לי כוח להמשיך?

הרגעים הקשים ביותר הם רגעי חוסר האונים, כשאני נחשף לצרכים שאין לי דרך ממשית לתת להם מענה. לשמחתי, זה כמעט שלא קורה. לפעמים זו שיחה עם נער או נערה שמבקשים עזרה, אבל אין לי דרך לסייע – לא כי אני לא רוצה, אלא כי זה מחוץ להישג ידי. זו אחריות של המדינה, או של המשפחה, או של גורמים אחרים, לא שלי. ההבנה שיש מגבלות לכוח שלי, גם כשיש רצון עז לפעול, היא קשה.

אבל דווקא מתוך הכאב הזה נולדת תקווה. אני מוצא עצמי אומר הרבה לאחרונה: מי שמחפש תקווה בימים אלו, שיבוא אלינו למשרדים. התקווה נמצאת בשיחות האישיות שאנחנו מקיימים עם בני ובנות הנוער, שפתאום מרגישים שיש מישהו שמבין אותם, שמדבר בשפה שלהם, שמכיר את המסע שהם עוברים ושמסוגל להכיל את הקושי והמורכבות. יש רגעים שבהם הם שואלים בתמיהה: "גם בזה אתם עוזרים?", ואנחנו עונים להם בפשטות: "כן". כמעט לכל בקשה, התשובה היא "כן".

ואז מגיע הרגע הזה, שבו מישהי אומרת "אני דור ראשון לשירות צבאי במשפחה שלי". ואנחנו אומרים לה "את לא לבד, יש לך עוד אחים ואחיות אמיצים בדיוק כמוך, שעושים את אותו הצעד. אנחנו רוצים להכיר לך אותם". זאת נקודת התקווה. המעבר מאדם פרטי לחלק מקהילה. כבר בשיחת הטלפון הראשונה, נרקם בינינו חוזה לא כתוב, ואנחנו לוקחים אחריות לא רק על האדם שפנה אלינו, אלא על הדרך שלו בתוך קהילה תומכת. וזה, בעיניי, מקור הכוח האמיתי להמשיך – להפוך בדידות לשייכות.

05

"לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם / לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל". לאה גולדברג

מה אני עושה כדי לחדש את המחויבות שלי למשימה? כדי לשמר את כוחותיי?

כל בוקר אני קם עם הידיעה שיש אלפים רבים מקרב אחיי ואחיותיי, בוגרי ובוגרות החינוך החרדי, שנמצאים במסע – שרוצים להתגייס ולא יודעים איך, שמשרתים כיום ביחידות כלל-צה"ליות, ושמשתחררים לעולם אזרחי שאין להם כלים להשתלב בו. הם שם, בשטח, לעיתים לבד, והעבודה שלי רחוקה מלהסתיים. אני רוצה להגיע לכולם.

לפני כמה שנים, במהלך שירותי בפרקליטות הצבאית, התקבלתי לתוכנית מנדל למנהיגות בצה"ל. זו הייתה נקודת תפנית. עד אז הייתי ממוקד במקצוע, וכמעט שלא דיברתי על העבר שלי. שאפתי להיות פרקליט כמו כולם. התהליך המשמעותי שעברתי במנדל הזמין אותי להתבוננות פנימית עמוקה – לשאול שאלות על הזהות שלי כבוגר חינוך חרדי, על המקום שלי בתוך המערכת, ועל האחריות שלי כלפי אלה שצועדים בדרך הזו היום. העיסוק בשאלות של זהות חיברה אותי מחדש לשורשים שלי, והטילה עליי שליחות אמת. בנוסף לכלים שקיבלתי, זכיתי גם בקבוצת שווים משמעותית – חברים איכותיים מהמערכת הצבאית, כאלה שאני יכול לפנות אליהם בכל עת, לשאול, להתייעץ, ולייצר עמם שותפויות אמיתיות.

06

"בֶּאֱמֶת? בְּחַיַּיִךְ. מַמָּשׁ לֹא יָדַעְתִּי. / זֶה בִּכְלָל לֹא עָלָה
עַל דַּעְתִּי." אווה קילפי

מה למדתי לאחרונה או מה הצליח להפתיע אותי?

אחד הדברים העמוקים שאני לומד, גם ברמה האישית וגם במובן הרחב יותר, הוא עד כמה נדירה הזכות לתקן. יש לי פריבילגיה יוצאת דופן: להגיע בדיוק למקום שבו הייתי חשוף ופגיע בתחילת הדרך, ולתת לאחרים את מה שאני עצמי לא קיבלתי. לפעמים אני עדיין לא מאמין שמיכאל הנער, שלא ידע למי לפנות, זוכה היום לפגוש את מיכאל הבוגר, עם כלים, עם צוות, ומערך סיוע שמוקדש לו. את הזכות הזו אני לומד להעריך מחדש, כל יום.

המשרדים שלנו ממוקמים בלב ירושלים, ברחובות נעוריי. מקום שמפגיש בין קודש לחול, בין "ירושלים של מעלה" ל"ירושלים של מטה". ואני, בתוך ההמולה הזאת, פועל בדיוק במקום שבו ירושלים של מטה פוגשת את ירושלים של מעלה, איפה שנדרש להפוך כאב להזדמנות, ואובדן דרך לכיוון חדש.

השיעור הכי משמעותי שלי הוא כנראה בשינוי נקודת המבט. הגעתי לעשייה הזו עם מטען אישי עמוק, חוויות מורכבות שעברתי, כאב שסחבתי איתי, ורצון עז לתקן. אני לומד שוב ושוב שמה שאני מרגיש, או מה שנראה לי נכון, הוא לא בהכרח מה שהאחר שמולי צריך. אני לומד להשהות את הדעות שלי, ולשנות את החשיבה מהיסוד: לא מה הדבר הנכון – אלא מה הצורך.

כשהשיחה מתחילה מהשאלה הזו, אדם מרגיש שלא שופטים אותו, שלא בוחנים את עברו, שלא מכתיבים לו ערכים מבחוץ. הוא מרגיש שרואים אותו באמת. הגישה הזו יוצרת עבורם מרחב בטוח שבו מותר לבוא עם העבר, עם הספקות ועם הזהות האותנטית. זו תחילת הדרך בתהליך המורכב והרגיש שהם עוברים.

07

"עַכְשָׁו מֻתָּר. עַכְשָׁו אֲנִי בּוֹדֵק / כּמָּה צָדַקְתִּי 
וְכַמָּה טָעִיתִי/ וְיוֹדֵעַ מָה עָשִׂיתִי נָכוֹן וּמָה לֹא עָשִׂיתִי. אָמֵן." יהודה עמיחי

מהי תמונת העתיד שאני שואף להגשים?

אני מאמין שאנחנו רק בתחילתה של תנועה חברתית רחבה ועמוקה, כזו שמחברת בין חלקים בחברה הישראלית שלרוב לא מדברים אלה עם אלה. תנועה שנותנת קול ונראות לקבוצה שלא הוגדרה עד כה: בוגרי ובוגרות החינוך החרדי שבחרו לשאול שאלות ולעצב לעצמם דרך. אנו עדים לצמיחתו של "שבט חדש" כזה שמתכנס סביב עצם היכולת לשאול. לשאול על זהות, על שייכות, על אמונה, על העתיד. לא מתוך מרד, אלא מתוך אחריות עמוקה לגורלם האישי ולחברה שהם חלק ממנה.

כששואלים אותי אם אני שואף לשנות את החברה החרדית, אני עונה שלא זו מטרתי. אני כאן כדי לדאוג לקבוצה שצמחה מתוך החברה החרדית, אך בחרה במסלול אחר, שמתחבר עם המסלול אליו צועדת המדינה והחברה הישראלית, והמערכת עדיין לא יודעת להכיל אותה. ברגע שאותם צעירות וצעירים ימצאו את מקומם וירגישו שרואים אותם – הם יהפכו לכוח משנה מציאות. לא רק לעצמם, אלא לחברה הישראלית כולה. לא כור היתוך, אלא חיבור. לא טשטוש, אלא שמירה על שורשים לצד בניית דרך ייחודית. החיבורים הנרקמים, השאלות המתמידות, הזהויות המתהוות, הם אלה שיוכלו לאחות את הקרעים.