הרב ד"ר עידו פכטר

מייסד וראש בית המדרש "למעשה". היה רב קהילת "ישראל הצעיר" ברמת פולג נתניה. בעל תואר ד"ר במחשבת ישראל מאוניברסיטת בר-אילן, חבר מערכת מוסף שבת של מקור ראשון, מרצה בבתי מדרש, כותב קבוע בעלון "שבתון" בענייני הלכה ומודרנה, ומחבר הספר "עומק הפשט – קריאות בדרך הפשט בפרשת השבוע". עידו הוא נשוי אב לארבעה, בוגר תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית, מחזור ד'

01

"אִם אָדָם/ הָיָה מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו חוּט/ לְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ,/ מֶה הָיָה מְסַמֵּן אַחֲרָיו,/ אֵיזוֹ דֻּגְמָה, / מִשָּׁם עַד שָׁם, קַו דַּק/ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה./ רִשּׁוּם רָגִישׁ וּמְדֻיָּק/ וְתָמִיד נִרְגָּשׁ." (חיה שנהב)

מה מעשיי? איזה מהלך אני מוביל?

הקמתי מיזם שנקרא "בית מדרש למעשה – יוצרים הלכה ישראלית". בכל שנה הוא מכנס עשרה עמיתים ועמיתות, דתיים וחילונים, נשים וגברים, חרדים ומסורתיים, שמתכנסים יחד כדי ליצור תוכן שלא עוסקים בו בדרך כלל בבתי המדרש – נקודות המפגש של ההלכה עם הישראליות. הרעיון הוא מצד אחד להביא את ההלכה לכיוון הישראליות, לפתח אותה לכיוון המודרניות, לספק מבט על כלל החברה, לא רק על מגזרים ופרטים, להוציא את ההלכה מהשטעטל, מהדתיות שלה. ומצד שני – להביא את הישראליות אל ההלכה. להפנים שאתגרי החיים שלנו במדינת ישראל – יש להם הרבה מה לקבל מהמסורת היהודית ההלכתית שהתעצבה לאורך מאות שנים, אפשר למצוא בה מענים לדילמות שאנחנו נתקלים בהם מדי יום. העולמות הללו נדמים רחוקים מאוד אחד מהשני, ואנחנו יכולים לעשות את החיבור הזה רק בבית מדרש. כל עמית ועמיתה מחויבים במהלך השנה הזו ליצירת תוכן בהקשרים האלה, ואנחנו מפרסמים אותו בקרב הציבור הרחב. בית המדרש נמצא כעת בשנתו השנייה.

02

"וִיהֵא בֵּיתֵנוּ קָשׁוּר לְחוּט צְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל / קְפִיצִי וְרוֹטֵט כַּעֲפִיפוֹן יָחוּג סִדְקֵי חַלוֹנוֹת מֵאֲלֵיהֶם יִבָּקְעוּ בְּקִירוֹתָיו / כּקִמְטֵי חִיּוּךְ מִתְמַשֵּׁךְ". (רבקה מרים)

איפה הבית שלי? מהו המרחב שבו אני פועל?

הבית הוא המרחב שבו היהדות נפגשת עם הישראליות. כאדם שהגיע מתוך עולם דתי, הייתי רב קהילה בשכונה שאינה דתית, בדרום נתניה, שם נחשפתי למגוון פניה של החברה הישראלית. ראיתי שיש אפשרות לקיום קהילתי שבו מסורת יהודית נגישה לרצף רחב של אנשים מהחברה הישראלית, בתנאי שתהיה מספיק פתוחה ורחבה ותספק לאנשים תחושה שזה שלהם. בנתניה הבנתי שזה המרחב שבו אני שואף לפעול – להפגיש דת עם חילון, מסורת ומודרנה, המקום של התפר – זה הבית שלי. יהדות ישראלית, אורתודוקסיה מודרנית, האתרים שבהם מתרחש השילוב הזה מעניינים אותי, ואני מנסה שם להפיל את החומות שנבנו בעבר, ליצור רצפים שיאפשרו לעולמות הללו להתחבר. אחת מהחומות הגבוהות ביותר שקיימות היא ההלכה. זו החומה המרכזית שקיימת בין המגזרים בחברה הישראלית. דתי יגדיר את עצמו כדתי כי הוא שומר הלכה, וחילוני יגדיר את עצמו ככה כי הוא לא שומר הלכה. בעיניי זה אסון, לא רק משום שזה לא נכון, אלא גם משום שיש כאן תפיסת הלכה שהיא מאוד מצומצמת. אם נהפוך את ההלכה לתרבות חיה יותר, נהפוך את החומות שנבנו לגשר, ונבנה זהות משותפת לכולנו, מספיק מגוונת, כולנו נוכל להרגיש בה בני בית.

03

"אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבַר בְּיַם סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם/ רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל זֶה שֶׁהָלַךְ לְפָנָיו/ וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת" (יהודה עמיחי)

מי השותפים.ות שלי לדרך?

השותפים הרוחניים הם כל מי שנמצאים במרחבים הללו שפתוחים לעולמות שונים, כל מי שחשים בני בית בכמה עולמות. כשאנחנו מתכנסים בבית המדרש וכל אחד מספר על עצמו, למרות שכל אחד מגיע ממקום שונה – דתי, חילוני או חרדי – כולנו נטועים מצד אחד בזהות המגזרית שלנו, אבל גם מרגישים בני בית בעוד עולמות. אנשי התפר האלה, כל מי שמסוגל להכיל מורכבויות כאלה, להבין שיש תפיסות שונות, שפות שונות, זוויות שונות, הוא מבחינתי שותף, ויכול להגיע לבית המדרש. מי שיש לו תפיסה צרה, שפה אחת, זווית אחת, לא יכול להיות שותף אצלי בבית המדרש.

אם בשותפויות עסקינן, אני רוצה להזכיר את תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית, שהעניקה לי מתנות בשני צירים – לעומק ולרוחב. לעומק, זה היה זמן להתכנס אל עצמי, להכיר, לעבור תהליכים פנימיים בעזרת חשיפה לתיאוריות, דעות, מפגשים. כל זה התכנס לשאלת בירור עצמי ומה אני רוצה לעשות. לפעמים זה היה כואב, לפעמים יותר מאיר פנים, אבל זה היה תהליך הכרחי שבזכותו הבנתי מה הפעולה שלי הנדרשת בעולם. הציר הרוחבי אפשר לי להיחשף לאנשים, לשותפויות, שלא היו נוצרות בדרכים אחרות. כל אחד מתוך ציר העומק שלו, אני הגעתי מרבנות ופילוסופיה יהודית, מסורת, כתיבה יהודית, היו אחרים שהגיעו מאמנות, וגילינו יחד את המשותף. החיבור שנוצר עם אנשים ממשיך עד היום, העניק לי רוחב של היכרות ושיתופי פעולה שלא הייתי מצליח בלעדיהם.

04

"הַשָּׁמַיִם אֵינָם נוֹפְלִים כְּשֶׁעָנָן אֶחָד מִתְפָּרֵק" (טלי וייס)

מה היה הרגע הכי קשה בעשייה שלי? ומה מעניק לי כוח להמשיך?

יש המון רגעים קשים, המון כישלונות. כמו שצ'רצ'יל אמר: "מה היא הצלחה? לנוע מכישלון לכישלון בלי לאבד את ההתלהבות". העשייה רצופה ברגעים קשים – גיוס משאבים, משבר של אי מציאת מקום, עד הניהול הכי יומיומי של התוכנית, כל שלב והאתגרים שהוא מציב. אז הקמנו מקום לימוד, אבל אין לי שום ערובה שזה באמת יצליח. יש הרבה אנשים שמרימים גבה, מגחכים, מורידים, מטילים ספק, או בשם הזהות המוצקה שלהם מבטלים את מה שאנחנו עושים – גם מהעולם הדתי אבל גם מהעולם החילוני. מה מעניק לי בכל זאת כוח להמשיך? אנשים שנמצאים איתי בשדה, מחזקים אותי ומאמינים שזה חשוב ומשמעותי או כשאני רואה תוצרים שהעשייה שלנו מניבה.

אחד הרגעים הקשים ביותר היה שבעה באוקטובר, שלושה ימים לפני שהיינו צריכים לפתוח את בית המדרש, כבר היה לו"ז ותוכנית לימודים והכול השתבש. לא ידענו איך נוכל לדבר על הנושאים שרצינו לדבר כשיש חטופים ויש מלחמה. בכל זאת התכנסנו וראינו שעולות שאלות הלכתיות בעקבות המלחמה. האם אפשר לצאת לבית קפה, להגיד שלום או לשאול מה שלומך, כשיש חטופים בעזה. מה לעשות עם כלי הנשק שהארץ הייתה מוצפת בהם, איך נוודא שלא יגרמו נזק? חברי בית המדרש למדו את הנושאים השונים שעלו והוצאנו חוברת בשם "זיכרון ישראלי". אותי, למשל, ריגש שבחור חרדי כתב על הלכות כלי נשק מתוך דאגה שלא יהפכו לדבר מקודש בפני עצמו ושלא נהפוך לאומה שמהללת את החרב. מהצד השני, שתי חברות בבית המדרש, חילוניות גמורות, כתבו טקס זיכרון לקורבנות השבעה באוקטובר. זה רגע שמאוד רומם אותי ונתן לי כוח, כי הבנתי שבאמת יש לנו מה לתרום לחברה הישראלית.

 

05

"לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם / לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל". לאה גולדברג

מה אני עושה כדי לחדש את המחויבות שלי למשימה? כדי לשמר את כוחותיי?

אני משוחח עם חברים ועמיתים שמזכירים לי את המשמעות והחשיבות של המשימה, אני דואג שהבוגרים של בית המדרש ישמרו על קשר. אני עוסק הרבה מאוד ביצירה. זה מה שמייחד את בית המדרש שלנו, כולנו מחויבים ליצור בעקבות הלימוד. כשיש יצירה ואנחנו מכוונים למשהו, גם אחרי שזה נגמר, אני יכול להסתכל ולראות – עשינו חיבורים, הדברים שעשינו השפיעו, יש עובדות בשטח. זה היה שונה אילו זה היה בית מדרש שבאים אליו כדי ללמוד והולכים הביתה. כשיש מחויבות ליצירה, בפועל משנים משהו בעולם. יש כמה מאות קהילות שכבר השתמשו בטקס שנוצר אצלנו. אם יש חוברת שמישהו מבית המדרש כתב על זוגיות דתילונית ולמה היא רצויה מלכתחילה, ויש לחוברת הזו השפעה בשטח, הפעולה משמרת חיות ונוצרת המשכיות מתגמלת של המפעל הזה.

 

06

"בֶּאֱמֶת? בְּחַיַּיִךְ. מַמָּשׁ לֹא יָדַעְתִּי. / זֶה בִּכְלָל לֹא עָלָה
עַל דַּעְתִּי." אווה קילפי

מה למדתי לאחרונה או מה הצליח להפתיע אותי?

היה מישהו שתמיד נתן לנו תגובות צוננות, מישהו מתוך העולם הדתי, אבל מהמרחב של יהדות ישראלית, אמר שכל מה שעשינו לא מספיק טוב, לא מספיק הלכה ישראלית. לגבי החיבור האחרון שלנו הוא כתב שכשם שהוא יודע לתת ביקורת הוא יודע לשבח, ואכן מאוד שיבח. ביקשתי ממנו לפרסם את זה ברבים כי זה מאוד שימח אותי והפתיע אותי לטובה.

 

07

"עַכְשָׁו מֻתָּר. עַכְשָׁו אֲנִי בּוֹדֵק / כּמָּה צָדַקְתִּי 
וְכַמָּה טָעִיתִי/ וְיוֹדֵעַ מָה עָשִׂיתִי נָכוֹן וּמָה לֹא עָשִׂיתִי. אָמֵן." יהודה עמיחי

מהי תמונת העתיד שאני חולם להגשים?

חזון יהודי-ישראלי רחב שאני מייחל לו בחברה הישראלית כולה הוא שההלכה לא תהיה עניין מאיים או מפחיד, שכולם יוכלו להרגיש בה בבית, לעצב אותה בדרך של שיח פורה שייקח את הזהות הפרקטית שלנו צעד אחד קדימה. יש מקומות שבהם היהודי והישראלי פתורים ואין קונפליקט, כמו למשל יום כיפור. אבל יש המון סוגיות מורכבות שבהן להלכה יש תפקיד. כמו למשל שבת, נישואין, גירושין, אתיקה, יחס למיעוטים. אני סבור שאי אפשר להגיע להרמוניה מלאה, אבל בהחלט אפשר לצמצם פערים, לבנות גשרים ולפתח שיח.

מטרה עליונה מבחינתי היא שבית המדרש הזה לא יהיה פרויקט של עידו פכטר, אני שואף לכך שזו תהיה שפה שכולם יעסקו בה ויפתחו אותה. אולי יזכרו שהיה פעם איזה משוגע שבהתחלה יזם את הדבר הזה, אבל זה לא העיקר. הייתי רוצה שיהיו בתי מדרש כאלה בתפוצה נרחבת בכל הארץ, שאנשים יבואו, ילמדו ויעסקו בתכנים האלה. אני רוצה שבכל מוסד ציבורי או בעולם העסקי יהיה מישהו שיעסוק בשאלות שעולות שם, שיהיה מי שמייצג את שיח ההלכה הישראלית. נכון, לא לכל דבר יש תשובות מיידיות, אבל אפשר לקבל השראה ולקיים שיח שמחבר בין העולמות הללו.