יפעת הרמן

יפעת הרמן היא מנהלת סניף ביטוח לאומי בחיפה וחברה בקרן סיעוד וקרן מפעלים מיוחדים בביטוח לאומי. מרצה בפורומים שונים בנושאי ביטוח לאומי ומיצוי זכויות, בעלת תואר ראשון ביחסים בינלאומיים וסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שני במנהל ציבורי למנהלים מאוניברסיטת חיפה. בוגרת תכנית "רואים רחו"ק" בג'וינט אלכא ותוכנית מנדל למנהיגות אזורית בצפון, מחזור ג' 

01

"אִם אָדָם/ הָיָה מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו חוּט/ לְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ,/ מֶה הָיָה מְסַמֵּן אַחֲרָיו,/ אֵיזוֹ דֻּגְמָה, / מִשָּׁם עַד שָׁם, קַו דַּק/ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה./ רִשּׁוּם רָגִישׁ וּמְדֻיָּק/ וְתָמִיד נִרְגָּשׁ." (חיה שנהב)

מה מעשיי? איזה מהלך אני מובילה?

אני מנהלת את סניף ביטוח לאומי בחיפה, הסניף הגדול במרחב הצפוני. יש לי 200 עובדים, יש ועדות ערר, זה המרכז של כל הצפון. הרבה מעבר לניהול השוטף של הסניף, אני עסוקה בשותפויות, מתוך אמונה שהשלם גדול מסך חלקיו. רק לאחרונה בניתי תוכנית בשיתוף המערך של העבודה הסוציאלית בבית חולים רמב"ם – גם לצורך העמקת קשרים וגם כדי לזהות מקרים שנופלים בין הכיסאות – בין השירות בקהילה לבין בית החולים. ביקרתי במרכז הקליני של אוניברסיטת חיפה, במטרה להכיר את מערך השירותים שהם נותנים וכדי לספר להם מה מתרחש אצלנו. אני כל הזמן חותרת ליצירה של הזדמנויות נוספות.

מהלך מאוד משמעותי שאני מקדמת במסגרת ההשתתפות שלי בתוכנית "עמדת מפתח" של יחידת הבוגרות והבוגרים של מנדל נקרא "דלתות נפתחות", שתכליתו דאגה לאסיר המשתחרר ומשפחתו, כדי למזער את הסיכויים לפשיעה חוזרת. הושבתי סביב שולחן עבודה מגוון שלם של ארגונים וגופים שיש להם איזושהי נגיעה לנושא. בעיניי, עלינו כחברה מוטלת אחריות כלכלית, מוסרית, לעשות הכול כדי לתת הזדמנות שווה וכדי למנוע את החזרה לכלא. הצלחה בזה תהיה רווח נקי של כולנו.

 

02

2. "וִיהֵא בֵּיתֵנוּ קָשׁוּר לְחוּט צְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל / קְפִיצִי וְרוֹטֵט כַּעֲפִיפוֹן יָחוּג סִדְקֵי חַלוֹנוֹת מֵאֲלֵיהֶם יִבָּקְעוּ בְּקִירוֹתָיו / כּקִמְטֵי חִיּוּךְ מִתְמַשֵּׁךְ". (רבקה מרים)

איפה הבית שלי? מהו המרחב שבו אני פועל.ת?

אני גרה בחיפה. הבית הפיזי שלי בחיפה, וגם המרחב שבו אני פועלת. הסניף שלי אחראי על שבעה עשר יישובים. מדובר במגוון מאוד גדול מבחינת אוכלוסייה והמענים שצריכים לתת. אני מחוברת לארגונים בשטח, לבתי החולים, לאוניברסיטת חיפה. לפני עשור הכנסתי את ביטוח לאומי כחלק מתוכנית הלימוד ביחידה ללימודי שדה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. כשניהלתי את סניף נצרת רבתי, עשיתי את אותו הדבר במכללת עמק יזרעאל. המשמעות של זה הוא שעו"סית מכירה את הביטוח הלאומי כבר בתהליך ההכשרה.

כשהייתי מנהלת תחום הגמלאות, השתתפתי במפגש של שולחנות עגולים ושם נחשפתי למחקר שערכו נשים שחיו בעוני. בעקבות המפגש הזמנתי את הנשים האלה לביטוח הלאומי. צריך להבין שהעוני הוא טראומה קולקטיבית והעו"סים הם נפגעי משנה של הטראומה, גם עובדי הביטוח הלאומי הם נפגעי משנה. הביקור של הנשים היה רגע מכונן בחיים שלי. בזכות המהלכים האלה עו"סים בהכשרה מגיעים לסניף כאילו שהם לקוחות, עוברים את כל התהליך כולו. לפעמים הם עצמם מגיעים עם סיפורים אישיים, טעונים, אבל יש לזה ערך מוסף וגם לעובדים שלי זו העצמה ויוקרה, שהאוניברסיטה מגיעה אליהם.

אז מצד אחד, זה המרחב שאני חיה בו ופועלת בו, אבל מעבר למרחב הגיאוגרפי, אני מרגישה שאני פועלת במרחב של עשיית טוב. כל מקום שאני יכולה ללמוד ממנו או להביא ערך מוסף, אני שם. עבודה של שכול אזרחי של סבים וסבתות, פרויקט "אורות" לילדים על הרצף האוטיסטי במכללת גורדון, שולחנות עבודה של נפגעי ונפגעות תקיפה מינית, ועוד ועוד. מכל המקומות האלה בסוף, אני מוצאת מה להביא לבית פנימה.

03

3. "אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבַר בְּיַם סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם/ רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל זֶה שֶׁהָלַךְ לְפָנָיו/ וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת" (יהודה עמיחי)

מי השותפים.ות שלי לדרך?

אני תמיד מחפשת אנשים לרוץ איתם, ומוצאת כאלה – בתוך הארגון ומחוצה לו. יש אנשים שאני עובדת איתם: קולגות, מנהלי סניפים, ויש לי שותפים במרחב – במרכזי פיתוח יזמות, בקרנות, בכוורת, באקדמיה. השותפים שלי הם א.נשים שרוצים לעשות טוב, שמקדמים עשייה שתביא צמיחה.

מנדל זו מתנה ענקית שקיבלתי, שותפות נוכחת ומתמדת בחיי העבודה שלי ובזכות זה גם בחיי העובדים שלי, וכל פעם מחדש מרחיבים לי את היריעה, נותנים לי עוד כלים ועוד רעיונות לדברים שאפשר לעשות. המהלכים שאני משתתפת בהם דרך יחידת הבוגרות והבוגרים של מנדל מייצרים עבורי כל פעם מחדש מרחב חשיבה, עשייה וחיבורים. הכי מסוכן להיות על אוטומט, ומנדל גורם לי להרהר ולערער. למשל, זמן קצר אחרי המהלך הקצר של ניהול מודע טראומה שהשתתפתי בו בעקבות המלחמה, אחת העובדות שלי חלתה בסרטן וכולם נכנסו לסטרס. אני מיד הבנתי שיש טראומה במחלקה ועבדתי לפי הפרוטוקול של ניהול מודע טראומה.

04

"הַשָּׁמַיִם אֵינָם נוֹפְלִים כְּשֶׁעָנָן אֶחָד מִתְפָּרֵק" (טלי וייס)

מה היה הרגע הכי קשה בעשייה שלי? ומה מעניק לי כוח להמשיך?

במהלך המלחמה, הרגע הקשה שלי היה בהכרעה אם לקיים ועדות רפואיות או לא. הוועדות מתקיימות אחר הצהרים, וזה אומר גם שעובדים יהיו בסניף, גם רופאים יגיעו במיוחד וגם שהלקוחות יגיעו לכאן, כשכל הזמן חיפה מטווחת. הרגשתי שמדובר בדיני נפשות והתלבטתי קשות משום שהסניף עבד כל הזמן, אבל עובדים שהדרך סיכנה אותם עבדו מהבית. בסופו של דבר, החלטתי לקיים את הוועדות ואכן, חוץ מיום אחד, כל הוועדות התקיימו במועדן. אז היו ועדות, היו אזעקות, ורוב האזרחים הגיעו לוועדות.

מה שמעניק לי כוח זה עובדים ומנהלים שאני יכולה לסמוך עליהם. המנהלים והעובדים ממלאים אותי בכוחות. בהצעות שלהם, בהירתמות שלהם. יש לי עם מי לעבוד ויש לי על מי לסמוך, וכל הזמן מתקיימות מחוות קטנות של עשייה ושל אחווה. כשאני מקבלת פידבק על שירות טוב שנתנו, מישהו שעזרנו לו מאוד, זה מרגש ומשמח ומזה אני שואבת כוח. בסופו של דבר, אנחנו משרתי ציבור וזו מהות העבודה שלנו. כל פעם שאנחנו מצליחים לעזור לבן אדם, הלב מתרחב.

05

"לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם / לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל". לאה גולדברג

מה אני עושה כדי לחדש את המחויבות שלי למשימה? כדי לשמר את כוחותיי?

התחלתי את עבודתי במחלקת אזרח ותיק ושארים, בקבלת קהל. זו עבודה ברצף עם לקוחות, וכשמגיעה השעה 12 ועוד מישהו נכנס, אפשר כבר להיות עייפה. סבתא שלי ז"ל הייתה אז בחיים, היו לה חיים לא קלים בכלל, היא שרדה את מלחמת העולם השנייה, הלכה בשלג להביא אוכל לילדים, והצליחה להיות אישה מאוד משמעותית. כשמישהו היה נכנס ולא היה לי כבר כוח, הייתי מדמיינת שסבתא שלי מגיעה וחושבת איך הייתי רוצה שיתייחסו אליה. וזה היה הריסטרט שלי. עד היום אני מספרת את זה לעובדים שלי. סבתא שלי לימדה אותי התמדה ונחישות, והיא תמיד לנגד עיניי. גם כשהייתי צריכה לקבל קהל וגם בכלל.

חוץ מזה, כדי לשמר את כוחותיי, אני מאוד מודעת לזה שדרוש לי אוויר. אני גם יודעת לשמור על עצמי, ומקפידה להתמלא ולקחת כיסים של אוויר. מפגשים עם אנשים שאני אוהבת, הליכות, הופעות. אני יודעת לשים ברקסים איפה שצריך. גם המהלך של "ניהול מודע טראומה" שעשיתי במנדל עזר לי בהקשר הזה.

 

 

06

"בֶּאֱמֶת? בְּחַיַּיִךְ. מַמָּשׁ לֹא יָדַעְתִּי. / זֶה בִּכְלָל לֹא עָלָה
עַל דַּעְתִּי." אווה קילפי

מה למדתי לאחרונה או מה הצליח להפתיע אותי?

היינו בברלין עם מנדל בסיור של תוכנית "עמדת מפתח" לבכירים בשירות הציבורי. מה שהפתיע אותי זה כמה גרמניה היא לא מה שחשבנו. היינו בסיור במשרד הרווחה, וגיליתי שבברלין אין מספיק מסגרות לגיל הרך, ולכן האימהות לא עובדות בכלל או עובדות חצי משרה. זה הפתיע אותי. למדתי שגרמניה היא מדינה בתהליך בנייה והתהוות.

07

"עַכְשָׁו מֻתָּר. עַכְשָׁו אֲנִי בּוֹדֵק / כּמָּה צָדַקְתִּי 
וְכַמָּה טָעִיתִי/ וְיוֹדֵעַ מָה עָשִׂיתִי נָכוֹן וּמָה לֹא עָשִׂיתִי. אָמֵן." יהודה עמיחי

מהי תמונת העתיד שאני חולמת להגשים?

הפרויקט של דלתות נפתחות, שאני יוזמת ומפתחת במסגרת "עמדת מפתח" – הייתי רוצה לראות את זה מבשיל לכדי מהלך עבודה סדור. הייתי רוצה שזה יהיה משהו שגדול ממני, לא שיגידו שזה הפרויקט שלי, אני רוצה להצליח לייצר באמצעותו שינוי משמעותי. ובכלל, בכל שיתופי הפעולה, חשוב לי להפיץ את הבשורה של מיצוי הזכויות. מנדל מאוד מסייע לי לעשות את זה. כל הפרויקט הזה לא היה נולד אלמלא מנדל. במנדל פגשתי את מייסדת יו-טרן, הילה בר-גל שוורץ, שפתחה לי את הראש בנושא. בזכות המפגש עם בוגרים אחרים מתרחשים דברים.

באופן כללי, אני רוצה לרוץ מרתון, לא מאה מטר משוכות. התפיסה שלי היא שהכול גדול ממני, אני לא רוצה דברים שיהיו על שמי, העשייה בשירות הציבורי היא הדרך שלי להפוך את העולם למקום טוב יותר. וגם, השאיפה הפרטית שלי היא לחזור לרקוד באופן סדור.