מבט על

הגיליון הקודם של "מבט על" עסק במושג הזמן ובמורכבות של תפיסתו ביחס לחוויה של טראומה, ברמה האישית וברמה הקולקטיבית. מאז פרסום הגיליון, קיימנו במסגרת המרחב למודעות לטראומה מפגש שעסק בזיכרון, בהתהוותו ובאופן בו אנו מעצבים אותו בתוכנו כפרטים, כקהילות וכחברה, בחיים בכלל ואל מול אירועים טראומטיים בפרט.  

בגיליון זה, השני במספר, ביקשנו לצאת למסע קצר של התבוננות וחשיבה על הקשר בין טראומה למנהיגות ולקהילה. למונח קהילה הגדרות רבות, אך כולן מייחסות משמעות עמוקה לתחושת השייכות שהיא מאפשרת, התחושה הייחודית המאפשרת לאדם לחוש כי אינו לבד בעולם. הצורך והרצון להשתייך מייצרים סמלי זהות ייחודיים בתוך קהילות, כאלו המובנים ומוכרים (לעיתים רק) לאלו השייכים אליה: שפה, טקסים ונורמות התנהגות.

במהלך כתיבת ועריכת הגיליון, החלה מערכה קשה נוספת במלחמה שאנו מצויים בתוכה, מערכה שזימנה לנו מגוון התמודדויות אנושיות בעורף ובחזית. ילדים וילדות נותרו באחת ללא מסגרות חינוכיות, אנשים נאלצו להפסיק לעבוד, שכנים ושכנות נפגשו במקלטים בכל שעות היממה, אזרחים היו זקוקים להגנה פיסית מפני המתרחש. מרקם החיים האישי, הקהילתי, החברתי, המעורער מראש, חווה פגיעה נוספת. חשיבותה וכוחה של הקהילה התגלו כל לילה ויום אל מול המציאות השבורה.

טראומה בהגדרתה היא פצע. פגיעה ברצף, ברקמת העור, בנפש, בזיכרון ובחוויית רציפוּת החיים כפי שהכרנו אותם. הפגיעה בחיים המוכרים, ובקרקע שעליה הושתתו עלולה להותיר את האדם בתחושת בדידות עמוקה. הוא עלול לחוש תחושת זרות, ושאיש לא יוכל להבין אותו, במיוחד בעת שהוא עצמו מתקשה להבין את המציאות. מתוך כך, עולה חשיבותה העמוקה של תחושת השייכות או בנייתה מחדש עבור מי שחוו טראומה. בהיבט זה, קהילה יכולה למלא תפקיד משמעותי ומרכזי עבור אנשים שנלקחה מהם תחושת החיבור והשייכות אל המציאות כפי שהכירו אותה.

בשנים האחרונות התחדדה חשיבותה של הקהילה אל מול משברים עולמיים ומקומיים. בגיליון זה, נשאל – מה מתרחש בקהילה שחווה טראומה משותפת, כפי שקרה לקהילות רבות בעקבות שבעה באוקטובר? מה קורה לקהילה שאיבדה את המרחב הגיאוגרפי שאליו השתייכה, ושהגדיר אותה עד כה? כיצד קהילות זוכרות ומנציחות אירועים טראומטיים ומה תפקידה של מנהיגות קהילתית? 

נבקש לגעת דרך מאמרים, הגות, שירים וקטעי האזנה ברבדים שונים של המושג קהילה ובפרקטיקות של מנהיגות קהילתית שיכולות להיות נגישות ובעלות ערך במפגש עם טראומה. נדון בכוחה של שפה, ובאופן בו טקס וזיכרון משמשים כלי עוצמתי המבסס תחושת שייכות, הכרה וחיבור. נכיר את סיפורה של קהילת יפתח שפונתה בשבעה באוקטובר, מבעד לסיפורו האישי ונקודת מבטו הרגישה של פרופ' זאביק גרינברג, מנהל הקהילה ובוגר תוכנית מנדל למנהיגות באקדמיה בהכשרה להוראה. לבסוף, נשאל האם יכולות להיווצר קהילות במקומות שלא חשבנו שיכולות ונעמיק בהיבטים קהילתיים בזירה הארגונית. נסיים במקום שבו התחלנו – בניסיון האמיתי להבין תחושת קהילתיות מה היא. 

עוד אחווה / מיכל כהן

אֲנִי עוֹמֶדֶת מוּל מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ
הַטּוֹווֹת
מִקּוּרֵי כְּאֵב
הָאֵיבָה וְהָאֵימָה
אֲלֻמּוֹת אִלְּמוֹת בַּחוּטִים
שֶׁכִּנִּית חֶבֶל הַצָּלָה 
אַתְּ מְאַיֶּתֶת

עַל הַגְּדֵרוֹת סְבִיבֵךְ
צֹפֶן דְּמָמָה
בַּמִּלְחָמָה
לִהְיוֹת מָה
שֶׁאַתְּ מְבַקֶּשֶׁת
שֶׁיִּהְיֶה בָּעוֹלָם 
לֹא־מֻכְתָּם. 
מוּל עֹשֶׁר הֶחֳמָרִים שֶׁאַתְּ
מַרְשָׁה לִי לִרְאוֹת
אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת מִלִּים.
נֶפֶשׁ עַזָּה וְזַכָּה אַתְּ
לֹא נוֹלַדְתְּ לָמוּת עִם
שֵׁבֶט אַחִים. רְאִי אֵיךְ
הַחוּטִים הֵם גַּם מַחְלְפוֹת
פְּלָאִים הֵם עֵדוּת
לַכּוֹחוֹת שֶׁל תְּנוּעַת
הַשִּׁיבָה שֶׁל הַפְשָׁרַת
הַשָּׂפָה מִקִּפְאוֹן
גָּלוּיוֹת לְהִתְיַצֵּב
בֵּין עַמּוּדֵי הַבַּיִת – רִאשׁוֹן
שֵׁנִי, אֲפִלּוּ שְׁלִישִׁי שֶׁל מַעְלָה –
וְלִלְפֹּת
לֹא כְּדֵי לְמוֹטֵט
אֶלָּא לְאַחוֹת

מילים לְסַפֵּר 

הנרטיב, כביטוי של זהות אישית וקולקטיבית, הוא משאב חוסן אדיר. הסיפור שהאדם מספר לעצמו על עצמו שוזר, באמצעות השפה, בין אירועי העבר, ההווה והעתיד. בכוחם של סיפורים לבנות חוסן כאשר הנרטיב אוחז בכוחות המיוחדים של הפרט ושל סביבתו, אלו המאפשרים להם לצלוח אתגרים. מכאן, עולה כוחו של הנרטיב הקהילתי בבניית חוסן בעיתות משבר. שפירא (2021) מתארת כי חוסן נבנה גם מהיכולת של אדם או קהילה לראות את עצמם כבעלי מסוגלות. 

נרטיב הוא סיפור המבוסס על זיכרון ופרשנות. במפגש עם טראומה, כאשר הזיכרון שוכן קודם כל בגוף, הוא נמצא כמעט מעבר לשפה: בשרירים, בצריבה של ריח ובדימוי צללים. הוא לא בהכרח הופך לסיפור קוהרנטי, אלא נשמר כפצע פתוח במערכות החישה והתגובה.

כך, במפגש עם טראומה, במקום שפה יכולה לבוא שתיקה. במקום פרטים מהעבר – נוכחות גולמית של מה שלא היה אפשר לשאת בזמן אמת. כשאנחנו מנסים לספר — אין מילים. אין מבנה. אין התחלה, אמצע וסוף. לכן גם קשה למצוא לכך משמעות. השפה, שהיא הכלי שלנו להבנת צורות החיים שלנו, לא עומדת לרשותנו. 

בעבר, הגישה הרווחת ראתה בשפה כלי משני, אמצעי תקשורת שכל תפקידו הוא לייצג את מה שאנחנו כבר יודעים או חושבים. כפי שכתב הפילוסוף ג'ון לוק: ״האלוהים, שייעד את האדם להיות יצור חברותי, לא רק נטע בו נטייה, וכפה עליו את הצורך, להתחבר אל בני מינו, אלא גם נתן לו את הלשון שנועדה להיות המכשיר העיקרי והקשר המשותף של החברה. מפני כך עשויים מטבעם איבריו של האדם באופן שיכולים הם ליצור צלילים מחותכים שקוראים אנו מילים". לפי השקפה זו, התינוק רואה את אמו, מרגיש בה, מפתח מושג לגביה, ובשלב מאוחר יותר הוא לומד גם לומר את המילה המייצגת אותה, ״אימא״. מבחינה זו, השפה היא כמו אוסף של תוויות על מושגים שלמים שהמחשבה כבר סידרה בקפידה.

המהפך הלשוני, שהתפתח מהגותם של פילוסופים כמו פרגה, ויטגנשטיין, היידגר ודלז, ובעקבותיהם גם מפעילות חוקרי שפה ותודעה, הציע גישה אחרת: אנחנו לא קודם חושבים ואז מדברים – אלא אנו לומדים לדבר ולחשוב בה בעת. כשלומדים שפה, לא לומדים רק איך להגיד את המילה ״אימא״, אלא לומדים מהי אימא. האופן שבו אנחנו לומדים לדבר, הוא גם האופן שבו אנו לומדים לחשוב ולבחון את "האפשרויות של הדבר". ילד שומע את הוריו אומרים לו "אני אוהב אותך", ודרך גון הקול, תנועת הגוף, נימת הפה וגם ההקשרים השונים שבהם המשפט הזה נאמר – הוא לומד מהי אהבה בעולם. השפה היא לא רק נהג שמעביר מחשבות מאדם אחד לאחר, אלא היא הסביבה שבה אנו פועלים. הלימוד שלה הוא תנאי הכרחי להבנת צורת החיים האנושית. 

משהו קורה כשאנחנו מצליחים, ולו לרגע, להמיר תחושה למילה. לא כדי לנסח "את כל האמת", אלא כדי למצוא קצה חוט שאפשר לאחוז בו. מילה אחת. משפט קצר. עדות חלקית. סיפור מקוטע. דווקא התחלה כזאת, גם אם היא חלקית, יכולה להתחיל תהליך ריפוי, שכן טראומה לעולם אינה נרפאת דרך שלמות, אלא דרך שברים שמונחים זה לצד זה. וכך, שפה לא רק מבנה את החשיבה, אלא גם את האפשרות להתחיל לזכור. להתאבל. לשוחח. לכתוב. ולפעמים, גם להשלים. 

הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, במחשבתו על פעולת הריטואל, תפס את השפה שבה אנו מדברים (ושותקים) כאב, אובדן וטראומה כטקס בפני עצמו, ולא אמצעי תקשורת בלבד. הוא טען כי כאשר שבט אפריקאי עורך טקסי ריקודים במטרה שירד גשם, אין לראות בכך צורת פעולה פרימיטיבית שעיוורת למדע, אלא הבעת יראה, כבוד לטבע ותקווה. הריטואל לפי ויטגנשטיין הוא צורה של "דקדוק נפשי", מעין תחביר של מחוות אנושיות, שבאמצעותו הקהילה מתמודדת עם המאורעות הבאים לפתחה. דווקא בטקסים הקטנים, שנדמים כחסרי תועלת מעשית – נשיקות לתמונה או אמונות "טפלות" למיניהן – ניתן לראות את ניסיונו של האדם להחזיק בשפה גם כשזו נשברת. בעידן שבו השפה נדמית לעיתים לכלי שחוק, חשוב לחזור לאותן פעולות שתכליתן לעיתים מעומעמת, אך הן שומרות בעצם קיומן על האפשרות לומר משהו גם על אודות מה שכביכול אי אפשר לומר עליו דבר. 

איך קהילות זוכרות?

קהילה זקוקה לשפה ולכלים כדי לגבש זיכרון. הזיכרון הוא חלק מהמסגרת הקהילתית שביכולתה לגונן ולתת צורה למציאות. המסגרת הקהילתית מלווה את האדם, במודע ולא במודע, בפעולה ובמחשבה.

המונח אבל שאינו מוכר (Disenfranchised Grief) מתייחס לחוויה של אובדן שלא ניתן להתאבל עליו בפומבי, אשר לעיתים אף חסר כולו מנהגי אבלות או כללי טקס ברורים. אחת המורכבויות הכרוכות ביגון שאינו מוכר הוא היעדר הריטואל המתגבש עם הזמן, זה המאפשר שפה ומכתיב במידת מה את הדרך להתאבל. כך, בשונה מיגון מוכר, שבו אנשים שחווים אובדן זוכים לתמיכה, להכרה, לשפה, לטקסים ולמרחב, מי שחווים אובדן שאינו מוכר נותרים בודדים בכאבם. ומצוקתם אינה נראית באופן בהיר לסובבים אותם.

הטקס הוא פעולה סמלית שמאפשרת להחזיק כאב, לעבד שינוי, ליצור שייכות ולהעניק משמעות. הוא מכונן מרחב חשוב להתמודדות עם אובדן, ויכול להיות דרך להכרה חברתית ולאישור ציבורי לכך שהאובדן ״קרה״ ושיש ערך לעצירה. אבל מה קורה כשהוא אינו? כשקהילה מתמודדת עם אובדן, אישי או קולקטיבי, שאין לו עדיין שם, שאין לו עדיין שפה ואין לו עדיין דרך מוסכמת לעבור דרכה?

בקהילה שמתמודדת עם אובדן שטרם התהוו בו הריטואלים הציבוריים, הפרטים נושאים בקרבם לא רק את כאבם האישי, אלא גם את משימת ההמשגה, ההכרה והזיכרון. כך, האובדן נותר בגבולות האישי והפרטי, מחוץ לזירה הציבורית שמסוגלת להחזיק, לרפא ולחבר. אם נשאל את עצמנו, כפרטים וכקהילה, על מה אנחנו אבלים, אילו ריטואלים יכולים לייצר מרחב עיבוד, הקשבה, תקווה לתנועה או נחמה, נוכל לבנות תשתית של שפה חדשה, כזו שמחברת ולא מפרידה, שמחזיקה כאב ולא מדחיקה אותו.

מנהיגים בקהילה ממלאים תפקיד מפתח בהפיכת החוויה האישית לקולקטיבית. ריטואלים, גם אם הם ראשוניים ומקומיים, מעניקים לאנשים תחושת משמעות, תקווה ומקום. הם מאפשרים זיכרון משותף, הכרה הדדית, ובסופו של דבר יכולים אף להוביל לשיקום קהילתי. המנהיגות הקהילתית נמדדת לא רק ביכולת להנהיג בשגרה, אלא גם – ואולי בעיקר – ביכולת לעצור, לשהות ולהנהיג בכאב: לעצב טקסים, לברוא רגעים, למצוא מילים שיאפשרו לאנשים להרגיש שייכים גם באובדן. ריטואלים לא נוצרים מלמעלה – הם מתגבשים מתוכנו, מתוך הקשבה הדדית ורצון לגעת במה שנותר חסר מילים.

 

קהילה בלי מקום 

"אני רואה אנשים שבקיבוץ לא דיברו זה עם זה שנים, יושבים אחד עם השני. בקיבוץ הולכים לחדר אוכל, הולכים הביתה, מקסימום עושים שלום בכלבו, ופה הם יושבים ביחד הרבה מאוד זמן. לחלק מהאנשים זה טוב, לחלק אחר, שהם קצת יותר בודדים ולא חלק מהקליקה, אני חושב שזה יותר קשה."

פרופ' זאביק גרינברג, בוגר מחזור ב' של תוכנית מנדל למנהיגות באקדמיה בהכשרה להוראה, גיאוגרף ופרופסור במכללת תל-חי, הוא תושב קיבוץ יפתח ומוביל הקהילה בו. 
בסוף אוקטובר האחרון (2024) התפרסמה כתבה בעיתון "דבר" על המחקר העוסק בהשפעותיו של פינוי אזרחים מיישובי קו עימות על הקהילות הקיבוציות, שערך גרינברג באמצעות שיחות עם 23 בעלי תפקידים מ-16 קיבוצים מפונים בדרום ובצפון. במסגרת הראיון, הוא משרטט את המסע המורכב של קהילות שאיבדו את מקומן, ומעלה שאלות רבות לגבי העתיד לבוא. 

לכבוד גיליון זה, ובמרחק שמונה חודשים, כתב זאביק גרינברג מנקודת מבטו כמוביל הקהילה על ההתנהלות בחלוף הזמן. מילותיו מבטאות את הייחודיות של מנהיגות קהילתית הצומחת מן השטח ואת הקווים העדינים של האתגרים שאיתם היא מתמודדת. 
"את הפינוי המהיר, הבלתי מתוכנן, המיידי, אני מגדיר היום כסוג של היעלמות. מדוע היעלמות? כי באחת הופסקו החיים במתכונת המוכרת והידועה שלהם, השגרתית, הסתמית וזו הנוסכת בנו ביטחון כל כך בסיסי שכלל אין מדברים על אודותיו. הפינוי הוא אירוע מורכב. הוא מכיל ייאוש וחשש, חרדה מהחדש והלא מוכר ואבל על מה שהיה עד אתמול ולא קיים כעת. גם אם באופן זמני. וקיים גם כאב. כאב על מה שהשארנו מאחור, על מה שלא לקחנו איתנו. כאב על הקהילה המשנה את פניה באחת, על אלה מחברי הקהילה שפנו למקום אחר ולא איתנו. על כל מה שנעלם. ובתוך האין והכאב הנורא צומחת גם עשייה ומנהיגות ייחודית. זו של בעלי תפקיד שזו שגרת חייהם ואחרים, חדשים, שמנהיגותם חדשה ולא מוכרת לקהילה, והם נרתמים ורותמים, מייצרים ומקדמים, בניסיון לרפא, לבנות מחדש שגרה קהילתית במקום החדש. הפינוי היה מאתגר לחברי הקהילה ולא פחות מכך, למוביליה – מנהלים ומנהיגים. העבודה במרחב לא מוכר, היעדר לוחות זמנים ותשובות, הצורך במענה לצרכים חדשים שהתעוררו מיום ליום, אוזלת ידה של המדינה ומציאות של היעדר תשובות. כל אלה אתגרו וממשיכים לאתגר את מנהלי הקהילה, אלו שחוו את השינויים שעברה הקהילה בפיזורה ובתפקודה לאורך תקופה זו. ממקומם הייחודי הם ממשיכים לשרטט את דרכה של הקהילה, על שלל מרכיביה ואתגריה הייחודיים בעת הזו".

תנועה מתמדת לריפוי 

בזמנים סוערים כמו אלו בהם אנו מצויים כעת, כשהמציאות משתנה במהירות, ואיתה תחושת הביטחון והיציבות, אנחנו חוזרים לשאלה המתייחסת לאופן שבו על הקהילה לא רק לשרוד, אלא גם למצוא בתוכה כוחות קיימים של ריפוי וצמיחה. חוסן קהילתי אינו כרוך בתכונה אחת קבועה, אלא באוסף של תכונות ופעולות, אוסף של אנשים מגוונים, ותהליך דינמי שנמצא בהתהוות מתמדת. 

חוקרים דוגמת קינג ואחרים (2022) מציעים לראות בחוסן תנועה של התאוששות ממשבר, ניסיון לטפח תחושת ביטחון ושגשוג ופעולות לחיזוק הרווחה הנפשית של הפרטים שבתוך הקהילה. איך עושים את זה בפועל? באמצעות ביסוס תחושת שייכות, קידום מערכות יחסים תומכות וחיבור לאמונות, לטקסים ולמסורות. אלו יכולים להפוך להיות מקורות של משמעות, נחמה והבנה משותפת, ולסייע בהתמודדות עם תקופות מורכבות.

במענה לשאלת הריפוי, מציעים הובפול ואחרים (2007) מודל הכולל חמישה אלמנטים מרכזיים שעוזרים לקהילה להירפא לאחר אירוע טראומטי: תפיסת העולם כבטוח, יצירת רוגע, קידום תחושת מסוגלות, חיזוק קשרים חברתיים והפחת תקווה. לא מדובר בסיסמאות גדולות, אלא ברכיבים קטנים, יום יומיים, אותם ניתן לטפח דרך משאבים כמו חינוך, הסברה ומתן כלים. 

עולה ממילותיהם כי לדמויות הנהגה שצומחות מתוך הקהילה ומכירות אותה לעומקה יש יכולת להחזיק בתמונת עתיד המתכתבת עם העבר, ובכך להוביל שינוי ותנועת החלמה. 

ארגון כקהילה 

במציאות טראומטית משותפת, כזו שנוגעת באופן כזה או אחר בכל אחד ואחת, עולה חשיבותן של קהילה ושל תחושת קהילתיות במרחבי חיים שונים. בימים אלו, אנו רואים כי השייכות המקצועית מהווה עוגן בניהול שגרת היומיום, וכי כאשר מוטלות מגבלות על עשייה בענפי המשק השונים לאור שיקולי ביטחון, נוכחים רבים באתגר אישי עמוק. בבואנו לבחון את מרחב החיים המקצועי במציאות המשתנה, עולות שאלות כגון – האם ביכולתה של המסגרת הארגונית להטמיע מאפיינים קהילתיים? מהי משמעותם של אלו עבור הפרט בעיתות משבר?

בפרק 111 של ההסכת "בול בפוני", משוחחת בת-חן פרימור עם ד"ר יעל בן חורין על תפיסת מסגרות ארגוניות כקהילות. בן חורין מציעה פרקטיקות יישומיות המאפשרות ליצור מרחב אנושי ואישי בתוך ההתנהלות הפורמלית והמקצועית. היא טוענת ששינוי זה יאפשר בסיס איתן לתפקוד ולהתמודדות בעת משבר. המרחב שמתארת בן חורין מתבטא, בין השאר, בהזדהות העובדים עם הייעוד של הארגון, במעורבותם בקבלת ההחלטות, בתקשורת פתוחה חוצת מדרג, בקידום יוזמות שונות ובהשקעת משאבים בפיתוח רכיבים חברתיים. 

היא מציעה ליצור בתוך הארגון מסגרות קטנות שיוכלו לאמץ מאפיינים משפחתיים, למנות "שגרירי קהילה" שיקדמו תהליכים חברתיים ולהעריך בעלי תפקידים גם על היבטים הקשורים לחיבור בין אישי. לדבריה, הניסיון ליצור קהילה בתוך ארגון מקצועי דורש ממנהלים לדעת לאזן בעדינות בין מסגרת ונהלים לבין התהוות גמישה ומאפשרת.

קהילה / טלי וייס

זֶה מַמָּשׁ כָּאן, מֵעֵבֶר לַפִּנָּה
אֶפְשָׁר לַעֲמֹד בַּחוּץ
לִפְשֹׁט אֶת הַשִּׁרְיוֹן הַכָּבֵד שֶׁעַל הָעוֹר
לִהְיוֹת חָשׂוּף בָּאוֹר.

הִתְקַהֵל, צֹר לְעַצְמְךָ שֵׁבֶט
יוֹדֵעַ סוֹד
לְהִתְכַּנֵּס בּוֹ בְּיָמִים קָשִׁים
מַחֲסֶה מִפְּנֵי קְשִׁיחוּת
נְסִבּוֹת וּלְבָבוֹת.

רְאֵה, אֵינְךָ לְבַד
לַהֲקַת גַּחְלִילִיּוֹת מְנַצְנֶצֶת בִּשְׂדוֹתֶיךָ.

רשימת המקורות

בול בפוני. (2025, 8 במרץ). פרק 111: ארגון כקהילה – איך שילוב מאפיינים קהילתיים בארגון מגביר שייכות, חוסן ומעורבות, עם ד"ר יעל בן חורין (פרק פתיחת עונה) [פרק פודקאסט]. ‏נמצא בכתובת https://open.spotify.com/episode/6a4paNPk0nSsbf2KgnLIBh

טברסקי, ד' (2024, 31 באוקטובר). קהילה בלי מקום. מה קורה לה? דבר. https://www.davar1.co.il/554118/

שפירא, מ' (2021, 24 באפריל). זהות, קהילה ומסוגלות: שלושה מעגלים בוני חוסן. בטיפולנט. https://www.betipulnet.co.il/particles/Identity_Community_Capability_3_resilience_circles

Hobfoll, S. E., Watson, P., Bell, C. C., Bryant, R. A., Brymer, M. J., Friedman, M. J., Friedman, M., Gersons, B. P. R., de Jong, J. T. V. M., Layne, C. M., Maguen, S., Neria, Y., Norwood, A. E., Pynoos, R. S., Reissman, D., Ruzek, J. I., Shalev, A. Y., Solomon, Z., Steinberg, A. M., & Ursano, R. J. (2007). Five essential elements of immediate and mid-term mass trauma intervention: Empirical evidence. Psychiatry: Interpersonal and Biological Processes, 70(4), 283–315. https://doi.org/10.1521/psyc.2007.70.4.283

King, L. M., Zori, G., Collins, S. L., Lewis, C., Hack, G., Dixon, B. N., & Hart, M. (2022). What does community resilience mean in the context of trauma-informed communities? A scoping review. Journal of Community Psychology, 50(8), 3325–3353. https://doi.org/10.1002/jcop.22839

Doka, K. J. (2002). The role of ritual in the treatment of disenfranchised grief. Disenfranchised grief: New directions, challenges, and strategies for practice, 135-147.