ימים מספר לאחר ימי הזיכרון הלאומיים, עצרו הבוגרות והבוגרים המשתתפים במרחב המקצועי למודעות לטראומה, למפגש שמטרתו להתבונן יחד במלאכה המורכבת של התהוות הזיכרון. זיכרונות מלווים אותנו בכל יום, ולא זו בלבד שהם מלווים אותנו, הם מעצבים, מתעצבים, מתהווים ונכתבים במציאות שלנו בכל יום ושעה.
זיכרון בכלל, וזיכרון טראומטי בפרט, הוא חמקמק. האם הוא קורה ברגע, נצרב בנו וקופא במקום, או שמא נמצא בתנועה מתמדת? האם התשובה לכך נעוצה במבנה האישיות שלנו או בהקשר? איזו אחריות יש לנו בעיצוב הזיכרון האישי והקולקטיבי? שאלות אלו עמדו בליבו של מפגש "האני הזוכר" שהתקיים בתחילת חודש מאי 2025.
בשיחה עם ד"ר נורית גלזר חודיק, עובדת סוציאלית, מטפלת בטראומה ויועצת מקצועית למרחב, ועם הפילוסוף, הסופר והיוצר, ד"ר יניב איצקוביץ', עברו הבוגרות והבוגרים מסע קצר של התבוננות בפנים השונות של זיכרון, ושוחחו על ההבדלים בין זיכרון נרטיבי המסוגל להתעצב על ידי השפה לסיפור, לעומת זיכרון טראומטי שנרשם ונצרב בגוף בעוצמה, אך נותר במקרים רבים חסר מילים.
מהשיחה על זיכרון אישי עבר מוקד ההתבוננות אל הזיכרון הקולקטיבי דרך עדויות של קהילות, ושוחחו על האופן שבו הוא מתעצב דרך שפה, טקסים המשתנים מדור לדור, וגם דרך שתיקות.
לסיום המפגש, בסדנת כתיבה ביקשו הבוגרות והבוגרים לחזור אל זיכרון אחד, לתת לו מילים כפי שנחווה בעבר, ולתת לו מילים שוב, כפי שהוא טבוע בהם כיום.
יפעת הרמן, בוגרת תוכנית מנדל למנהיגות אזורית בצפון, מסכמת בנימה אישית מאוד: "ההגעה למנדל בירושלים תמיד משרה בי רוגע ועוד תחושה שלא תמיד ניתן להמשיגה במילים. המפגש אפשר עצירה, התבוננות ומצב של שהייה ולא של אוטומט. צריך בכל פעם להיזכר מחדש כמה זה חשוב לשהות. במיוחד ביום יום בניהול, בקשב לעובדים ובהקשבה בכלל. בימים לאחר המפגש, בכל שיח עם עובד.ת הייתי במודעות ובהקשבה שונה. במפגש הפעם היו המון מילים: חומלות, עוטפות, מחבקות, מחזקות. שיטוט מודרך ברוך במחוזות ילדות, נערות ובגרות שלכל אורכו שזורה אהבת אדם ותקווה. בעיני רוחי צפו קטעי תמונות מילדותי, וחשתי את חיבוקה של אמי עוטף אותי".
