מאז שבעה באוקטובר אנחנו סופרים. סופרים ימי מלחמה, סופרים חטופות וחטופים, חיים ומתים, משוחררים או שבויים, סופרים חיילים הרוגים, פצועות ופצועים, עקורים מביתם, חזיתות, אזעקות וטילים. לצד הספירה, אנחנו מקפידים גם לא לספור את מה שאנחנו לא רוצים. המספרים — אף שהם עדיין בלתי נתפסים — מוחלטים וברורים, מסייעים לנו, אולי, להכניס סדר בתוך הסערה הנמשכת והולכת, לשלוט במה שאינו בשליטתנו, להבין עם מה אנחנו מתמודדים.
לאלו המצויים בעמדות של הובלה ומנהיגות, זהו צורך דחוף. בשעות משבר ואסון העיניים נשואות אליהם. אליהם פונים בציפייה לתשובות, למרות שלא תמיד יש כאלו בנמצא. גם אצלם נפער לעיתים פער בין הדמות הפרטית, האישית, שחשה בלבול, פחד, אולי חוסר אונים, לבין הדמות הציבורית, הבוטחת, ה״יודעת כול״, אולי אפילו המצילה — ״מה שמצופה ממני כבעל תפקיד״, כותב זאביק גרינברג במסה הכלולה בקובץ זה, ״זה לצייר את תמונת העתיד, להראות שתכף ההווה ישתנה, שיש למה לצפות״, גם אם הוא עצמו עדיין לא יודע לצייר תמונה כזו.
אסון שבעה באוקטובר יצר שברים מסוגים שונים. המסות האישיות המקובצות כאן חושפות בפנינו את המנהיגות מבפנים. הן פותחות צוהר למנגנון שממנו בנויים מנהיגות ומנהיגים כנים ואמיצים. הן מרימות מסך ומאפשרות לנו להציץ אל אחורי הקלעים של מעשה המנהיגות. השאלות, ההתלבטויות, האתגרים, הפחדים שעימם הם מתמודדים. ״שנת 2024 הייתה שנה עצובה״, כותבת דנה ללקין, היוזמת והאוצרת של תערוכת צילומי העיתונות עדות מקומית, ״והתערוכה היא השתקפות שלה״. באופן דומה, המסות האישיות המונחות כאן משקפות את הכובד המוטל על כתפיהן וכתפיהם של מי שמצויים בעמדות השפעה ומנהיגות, אך הושלכו, באחת, לארץ לא ידועה, טרה אינקוגניטה.
מעל למסות רבות באסופה הזאת מרחפת שאלת המנהיג הפצוע (the wounded leader). באנלוגיה לשיח הפסיכולוגי־חברתי על אודות המרפא הפצוע (the wounded healer) העוסק בשאלה האם פצע פנימי של מרפא הוא חסם לטיפול או להיפך, עולה כאן שאלה דומה על מנהיגות: כשהפצע והטראומה הם בו־זמניים אצל המנהיג והמונהגים, כשכולנו בתוך טראומה קולקטיבית מתמשכת, מניין שואבים ידע ואומץ להוביל ולהנהיג? ״מה, אם בכלל, אנחנו יודעים עדיין טוב יותר מהמטופלים שלנו נפגעי הטראומה?״ שואלת רעות שלו, מנכ״לית מלכישוע, ״מה קרה לנו ומה אנחנו אמורים לעשות עם טעם הטראומה החדשה הזאת שנצרבה בנו, בעוד אנו אמורים להמשיך ולטפל?״ האם הפצע המשותף שנפער בליבה של חברה שלמה הוא מקור של חולשה למנהיגים? או דווקא של כוח?
אי־הידיעה מביאה איתה גם שאלות. שאלות נוקבות, לעיתים מרות, אשר צפות ועולות כמו חול במערבולת, ומלמדות כי מה שהיה ברור וידוע הוא אינו כזה עוד. מה שהיה ידוע מוטל כעת בספק, התברר כלא רלוונטי או אפילו שגוי. כך למשל, מרים ליבוביץ׳־אשרף שואלת: ״איך אני מייצרת לתלמידותיי מרחב מוגן מפני המציאות? ואיך, בו בזמן, אני מקנה להן כלים להיות אזרחיות מעורבות ופעילות?״; משה בנימין תוהה, האם גיוון של מקורות נביעה ערכיים יוצר בלבול וחוסר עקביות או שמא להיפך — הוא חיוני לקיום חיים משמעותיים במקום הזה. רונן יצחקי מבקש לברר, ״האם הרב־תרבותיות נחלה מפלה כללית וקרסה אל מול הנזקים שמלחמת התרבות הישראלית יצרה כאן?״ שלמה פיוטרקובסקי, עם שובו ממילואים, שם תפקידו ברור ומוגדר, שואל מהו תפקידו כאזרח, כעיתונאי, כפובליציסט, אל מול הסערה הפנים־ישראלית. מאיה בואנוס מתלבטת, ״מהי השפה הטובה ביותר להעיד על הזוועה״ — שפת העיתונות או שפת האומנות?
בספרו הפואטיקה של החלל (בבל ומשכל, 2020) כותב גסטון בשלאר, שתפקידו של הפנומנולוג הוא למצוא את ״הקונכייה הראשונית״, לראות כיצד אנו משרישים עצמנו, יום אחר יום, בתוך ״פינה בעולם״. כך יוצא שלצד השאלות שמתבוננות החוצה, על המציאות, הולכות ומתחדדות גם שאלות המופנות פנימה, שאלות על זהות ומשמעות, על הפינה שלי בעולם: מי הייתי ומי אני עכשיו? מה תפקידי בעת הזאת? האם אני גשר? מוכיחה בשער? עמוד לפני המחנה? וגם, מי מוכן לפתוח לי שער? מי רוצה להקשיב למה שיש לי לומר? המשוררת שלומית נעים־נאור, שמתקשה לכתוב בימי המלחמה הראשונים, שואלת אם היא ראויה לתואר; שולמית אורבך, משוררת חרדית, תוהה אם נתונה בידה הרשות לכתוב על חיילים שנפלו במלחמה; סמיר קעדאן רוצה לדעת מה צריך לראות ומה צריך לדעת כדי להמשיך להכיר במורכבותה של המציאות כאן; ושרון קרני שואלת אם עדיין יש בכוחה להשפיע על סיפור חייה נוכח מציאות חיינו בשנים האחרונות.
לצד אלו, עולות גם שאלות על המתח שבין דיבור לשתיקה, בין גילוי לכיסוי, בתוך חברה שמצויה במלחמה ובמשבר חברתי חריף, וחיה בתוך שיחה של התבצרות וקושי להקשיב למי שלא מסכים איתי — מה אפשר ומה נכון לחשוף? איזה קול יישמע ואיזה ייחסם? ואולי זה לא הזמן? ״אחרי שנים שבהן הרגשתי שאני מתחת לפני המים וקולי אינו נשמע״, כותבת רוית גרוסמן, קצינה בקבע לשעבר, ״אני בוחרת לעלות לסיפון ולומר את דעותיי קבל עם ועדה״; ותהילה אזולאי שאול, שבתחילת המלחמה שאלה אם נוכל שוב לצחוק, מבינה כעבור מספר חודשים ש״הומור זו הדרך שלי להשמיע קול לא מאיים אך חזק. להיכנס לחדר הדיונים בדלת האחורית ולהכניס את אחיותיי הנשים איתי״. המסות השונות מבטאות, כל אחת בדרכה, את החיפוש אחר קול אחר, חדש. משותף להן גם הניסיון לגשר על התהום בין ׳הפוליטיקה הגדולה׳ שהאמון בה אבד, לבין חיי היום-יום, ורצון כן להציע מנהיגות אחרת.
אומנם המציאות עודנה סוערת, אך יש מי שעבורם הטלטלה מחייבת להבחין בין עיקר לטפל, לזקק או להגדיר את תפקידם, להוציא לפועל יכולות חבויות או לנסח בבהירות את תרומתם הסגולית למרחב הציבורי. וכך קורה שלצד השאלות והספקות, מתגבשות גם ודאויות, או כפי שטען הפילוסוף פול ריקר, לא תמיד אנו יכולים להירפא או להשתחרר מהעבר שלנו, אבל אנו יכולים לנסות להעניק לו משמעות. וכפי שאצל סימון וייל סימן ההיכר של הקיום הוא פגיעות, כך גם אצל אילנה היוז שריג, שמתארת את הצורך במנהיגות שפועלת מתוך פגיעות, ״אני צריכה לאפשר לעצמי להרגיש את הפגיעוּתּ שלי עצמי ולבטא אותה. רק אז אוכל לראות באמת גם את הפגיעות באנשים אחרים, ורק כך אפשר להנהיג באמת״, היא כותבת; יפעת הרמן מגייסת את כל הידע והניסיון והאינסטינקטים ההישרדותיים שירשה מאביה, ומייד עם הידיעות הראשונות על פרוץ האסון מבינה את המוטל עליה: ״מהר מאוד למדתי שאני צריכה להיות נוכחת, שהעובדים צריכים לדעת שאני נמצאת כאן עבורם וזמינה להם. שהם רוצים להרגיש שאני יודעת את הדרך שבה כולנו צועדים יחד״.
ויש גם מי שהטלטלה הרחיקה אותם מאזור הסערה ומשם הם אוזרים כוח לשאול שאלות יסודיות שהפרספקטיבה והמרחק מאפשרים: מהו בית? תוהה עמרי קרן לפידות, והיכן הוא? האם זו החלטה שנתונה לבחירה או לשינוי? וטל עזגד שואלת על הרשות לקחת פסק זמן מפעילות ציבורית ולהתכנס במרחב הפרטי, להצליח, לראשונה, לפענח את המציאות מנקודת מבט שהיא רק אישית.
אדם שנקלע למערבולת בים מומלץ לו שלא להתנגד לזרם המים החזק, אלא דווקא להרפות את שריריו, לשמור על קור רוח, לאגור כוחות ולנוע עם תנועת הגלים. כותבי וכותבות המסות בקובץ זה נקלעו, כמו כולנו, לסערת שבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיה. מכתיבתם עולה כי הם אינם מכלים את כוחם בהתנגדות לתחושותיהם הקשות, לספקות המכרסמים בהם או לתחושת אובדן הדרך. שבעה באוקטובר הכה גם בהם בעוצמה, אך את כוחותיהם הם משקיעים בניסיון לשחות עם תנועת הגלים, גבוהים ואימתניים ככל שיהיו, ולא נגדם, משום ש\בלב ליבה של הסערה הם מזהים גם אדמה חדשה.