חגיגות עשרים שנה ל״עדות מקומית״, התערוכה השנתית לצילום עיתונות ותיעוד שהקמתי ב־2003, היו אמורות להיפתח בסוף שנת 2023 ולציין הישג כביר: הצלחנו להתמיד ולבסס את התערוכה כאחד מאירועי התרבות החשובים בישראל.
אבל התערוכה נפתחה בדצמבר 2023 , פחות מחודשיים אחרי הטבח של שבעה באוקטובר, ולא הייתה בה כל חגיגה. לצד התערוכה השנתית הוצגה תערוכה המסכמת עשרים שנות עדות, ועל גבי ארבעה מסכי ענק הוקרנו עבודות בולטות מתערוכות עבר. מיצג הווידאו הורכב מדימויי סטילס בודדים, סדרות צילומיות וקטעי וידאו בליווי פסקול מקורי. יחד ציירו העבודות תמונה בהירה של החיים במקום הזה: מלחמות, מבצעים, פוליטיקאים, מחאות, חוק הלאום, אלימות מתנחלים ועוד — רצף דימויים קשה ונוקב אשר תחת עננת אסון שבעה באוקטובר כמו הזמין דין וחשבון פנימי; וביניהם כמו חוצצים, כמו איים של אוויר לנשימה: תצלומי טבע, רגעי שיא בספורט, פסטיבלים.
דימוי אחד משנת 2004 בלט במיוחד: בחצי העליון של התמונה שמי תכלת בהירים ללא צל ענן; בחצי התחתון חול ים דק ובהיר ועליו קבוצה של כעשרים חיילים בתנוחת כריעה, מסודרים במעין ראש חץ, לא רואים את פניהם, ראשיהם מוטים כלפי מטה, רואים רק את גופם ואת הקסדות שעל ראשיהם. הם מחפשים שרידי גופות של 13 חבריהם שנהרגו באסון הנגמ״שים בציר פילדלפי. עשרים שנה אחרי שצולם, נטען התצלום בשכבות נוספות של משמעות.*
בסדרה משנת 2018 , תצלום של עפיפון לבן, מקושט בזנב של פרנזים צבעוניים, אינו משחק ילדים מלא חדווה אלא עפיפון תבערה; חלק מסדרת תצלומים של שריפות ואדמה חרוכה באזור עוטף עזה. בתצלום מ־2020, בבית המשפט בירושלים ביום פתיחת משפטו, נראה ראש הממשלה בנימין נתניהו, הנאשם בפלילים, במרכז התמונה מוקף בחברי ממשלה, פניהם עטופות מסכות קורונה. נתניהו עומד צמוד לפודיום מול המיקרופון, בדיוק סיים לומר את דבריו, מסודר, מעונב ומסורק. עוטי המסכות שסביבו מוחאים לו כפיים, תומכים בו. רק הוא, הנאשם, מצולם בפנים חשופות בחצי חיוך, ספק זחוח ספק לא מרוצה. ארבע וחצי שנים חלפו מאז, ועדיין הוא שם, עומד למשפט.
*
ראשית דצמבר 2024, ימים מתוחים לקראת פתיחת תערוכת השנה בסוף החודש, בתום חצי שנה של עבודה אינטנסיבית המנסה לסכם בדימויים את אחת התקופות הקשות שעברו עלינו מאז קום המדינה.
קהל רב פוקד את התערוכה מדי שנה. היא מתפקדת כקפסולה מרוכזת של האירועים המרכזיים של השנה שחלפה. התערוכה מציעה אלטרנטיבה לכותרות של התקשורת המקובלת והממסדית ונותנת במה גם לזו העצמאית, המשוחררת מכבלי רגולציה ורייטינג. עדות מקומית צמחה לכדי במה תקשורתית רבת עוצמה וערך בפני עצמה ומהווה סוג של מסע אל תוך הזהות הישראלית המגוונת והמרובדת. אני רואה כמטרת־על של התערוכה את חיזוק המודעות הפוליטית והחשיבה הביקורתית, כדי לחזק תפיסת עולם ליברלית והומנית המהותית לקיומנו כאן. יש בתערוכה מהלך חינוכי דרך מעגלים פורמליים ובלתי פורמליים. איך נבחר את הצילומים השנה?
במפגש צוות השיפוט המקצועי ניכר מתח. קשה לדרג תצלומי מלחמה ואסון, במיוחד כשהאסון הוא שלנו ובעיצומו. קשה להתמקד בפרמטרים המוכרים של קומפוזיציה ואור וצל. במהלך המפגש אנו נדרשים להכריע בשאלות יסוד מהותיות ובדילמות אתיות שישפיעו על תמונת התערוכה הכוללת. עניין מעיק במיוחד עולה ביחס לסוגייה של הצגת דימויי גופות חשופות מיום הטבח. מבחינה עיתונאית מדובר בהישג משמעותי: צלמים מסורים ואמיצים יצאו בבוקר שבעה באוקטובר ללב התופת, הצליחו להסתנן לאזורים סגורים, נקלעו לקרבות ירי, ולמרות הכול הצליחו לתעד את הזוועות. ״עיתונות היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה״, אמר פעם פיל גרהאם, המו״ל של הוושינגטון פוסט. תיעוד ראשוני ולא מצונזר של הזוועות הוא בעל חשיבות אדירה לא רק להסברה, אלא לדברי הימים. רבים מהדימויים דומים מאוד, לאור מצב החירום הקיצוני שבו הסתובבו הצלמים יחדיו. אני מצטמררת מההכרה בסכנה שהיו חשופים אליה. ההתבוננות בתצלומי הגופות קשה מאוד, אף שאני מתבוננת מנוסה.
אנחנו מחליטים שלא נוכל להציג את הדימויים האלה. האירוע בעיצומו, זה קרוב מדי. ברור לי שניתן להעביר את עוצמת הסיפור והזוועה גם בלי גופות חשופות ברגעים הראשונים של האסון. ברור לי שתמונת המלחמה שנציג בתערוכה תהיה קשה דיה. אני יודעת שההחלטה תאכזב צלמים רבים, אבל אני מרגישה שהחובה המוסרית והציבורית כלפי הקהל חשובה יותר.
ומה עם דימויים מהמלחמה בעזה בצד הפלסטיני? יש לנו בעיה טכנית ואתית: השטח סגור ונשלט על־ידי הצבא, והתצלומים המגיעים למערכת צולמו על־ידי צלמי תיעוד בשירות מילואים או על־ידי צלמי עיתונות אשר הורשו להיכנס לאזור בחסות דובר צה״ל. כל התצלומים הללו מתפקדים כתצלומים מטעם, שמראים לנו רק מה שרוצים שנראה — תצלומים מהונדסים על־פי צורכי הצבא והשלטון. אני יוצרת קשר עם סוכנויות זרות הפועלות בארץ ומפעילות צלמים זרים ופלסטינים במטרה להציג תיעוד מהמלחמה ברצועה מחוץ למסגרת התחרות. לצערי, אני מקבלת תשובה שלילית. הצלמים הפלסטינים לא מוכנים לשתף פעולה. למרות האכזבה אני מבינה שאולי עדיף כך. נראה שהשתתפות בתערוכה ישראלית עלולה לסכן את חייהם של אלה הנמצאים ממילא בסכנה. אנחנו מחליטים להציג את התצלומים מעזה שהתקבלו במערכת, תוך ציון המקור, נוסף על טקסט מלווה המסביר את הפעולה של משטור הצילום שם.
שנת 2024 היתה שנה עצובה, והתערוכה היא השתקפות שלה. מתנדב של זק״א גוחן על קרקע בית גנרי עם ריצוף קרמיקה מוכר מכוסה בכתמי דם יבשים. אין רואים את פרצופו, הוא נשען על ידיו העטויות כפפות גומי, ראשו מוגן בקסדה ממש קרוב לרצפה, הוא מגרד דגימות דם ורקמה אנושית בקפידה כדי לסייע בזיהוי המת. הדימוי מרפרר באופן מכאיב לאותו דימוי אייקוני מציר פילדלפי, לפני 20 שנה.
חורשה של עצי אקליפטוס מכוסה במאות פריטים צבעוניים של קמפינג ופיקניק מוכרים כל כך, כאלה הנמצאים בכל בית מקומי ממוצע. ציליות בצבעי אדום ותכלת, אוהל איגלו ירוק כסוף לצד אוהל מאולתר כחול, כיסא ים בצבע פוקסיה ומחצלות ארוגות מחוטי פלסטיק צבעוניים, כאלה שמוכרים בכל תחנת דלק, מפוזרות ומקופלות בפיזור, בלגן. ניכר שהיה כאן אירוע רב משתתפים והם נאלצו לעזוב במהירות את המקום ולהשאיר את חפציהם מאחור.
סדרה של דימויים בשחור לבן, כמעט פואטיים ביופיים; מבנים שהיו עד לא מזמן בית של משפחה, בית קיבוצי סטנדרטי — דומה לבית שמעטר את אריזות הקוטג׳ — מוקף בגינה ועצים ותיקים מגוונים, שמיים יפים, עננים לבנים תפוחים מוארים בשמש אחורית. קירות הבית שבורים וחסרים, גג הרעפים היפה פעור בחור ענק. תקריב של קיר מחורר מיריות מנוקד בעיגולים שחורים בגדלים שונים בדפוס של כלב דלמטי.
טבע דומם של חורשות שונות ברחבי הארץ, שרופות עד היסוד, צלליות של עצים ערומים, דקים, גרומים כמו דמויות של ג׳קומטי.
מלחמת שבעה באוקטובר ניכרת בכל תחומי התערוכה. מעט מאוד מופעים של נחמה ותקווה, וגם אלה בדרך כלל באים לידי ביטוי בדימויים המתעדים תהליכים כואבים וארוכים של שיקום וריפוי של אלה ששרדו.
בהתחלה אני מוצאת את עצמי מתנצלת לפני אלה המבקשים אוויר ותמונה של תקווה. עם הזמן אני מגבשת עמדה מבוססת ונטולת אפולוגטיקה: זה המצב, זו התקופה, אני אחטא למטרה אם אקשט את התערוכה בדימויים יפים ואסקפיסטיים. אנחנו במצב חירום ואסור לברוח מהמציאות הגולמית. רק התבוננות ישירה ואמיצה תוליד תנועה ופעולה שתייצר שינוי. אולי הקושי, הזעם והכעס הם שיפעלו כמנוע וכוח לייצר מציאות חדשה.
אני לא יודעת מה יהיה כאן אבל אני חייבת לחשוב שיש לי כוח להשפיע על העתיד, להאמין בתנועה ובפעולה. אני אוהבת את העשייה שלי ומאמינה בחשיבות התערוכה, בשיחה שמתעוררת לנוכח הדימויים. לאורך השנים התפתחה התערוכה לסוג של ארגון גג מקומי לקהילת צלמי העיתונות והתיעוד. אני מאמינה שעצם העובדה שמדי שנה יש לצלמים בית מכובד להציג בו את יצירותיהם היא בשבילם מנוע למצוינות ומסגרת להכרה.
לצד תמונות ההרס מוצגות תמונות מהפגנות תמיכה המוניות במשפחות החטופים, המבטאות דאגה לדמותה ולערכיה של החברה הישראלית, את כאב השכול והזעם על הפקרתם של תושבי הדרום והחטופים וגילויים של עזרה הדדית. גיבורים בעל כורחם — משפחות שאיבדו את יקיריהן ומשפחות החטופים — מבטאים כאב משותף, יוזמים פעולות מחאה,
מעוררים השראה ומבטאים שאיפה לשינוי. אולי בעצם אלה דימויי התקווה?
*שמות הצלמים לפי סדר תיאור הדימויים בטקסט: ברקאי וולפסון, אמיר כהן, יונתן זינדל, חן שימל, יובל חן, קובי וולף, ניקולאס וקסלר.