שבעה באוקטובר, אני סגורה לבד עם הילדים בבית. תריסים למטה, סוכה נטושה בחוץ, הוא בכיתת כוננות עושה פטרולים, אני אומרת תהילים ומשחקת איתם רמיקוב, מנסה להשתיק את הבהלה וההבנה.
הוא מקבל צו. אני חושבת לעצור אותו בכל מחיר. אוספת את עצמי, אוספת את כל החטיפים והקרקרים שיש בבית, הילדים מכינים סנדוויצ׳ים, עושים הבדלה והוא יוצא. יעברו שבועיים עד שיחזור לשלוש שעות בבית. יעברו ארבעה חודשים עד שהוא יחזור מהמילואים בעזה. תעבור יותר משנה עד שנמצא שוב את השפה הזוגית שלנו.
***
בלילה אחותי מתקשרת. בשבת הם היו במושב ליד אשדוד. היא מספרת לי שמוקדם בבוקר הם שמעו פיצוץ נוראי והכול רעד. הם גילו שטיל נפל במרחק ארבעה בתים מהם על הבית של השכנים, שנכנסו לממ״ד וניצלו, אבל הבית נהרס. ואז היא אמרה: ״והם בדיוק סיימו שיפוץ״.
בסוף כל היום הזה, עם כל המתח הנורא שהצטבר, לא הצלחתי להפסיק לצחוק במשך כמה דקות, צחוק בלתי נשלט.
״את לא שפויה״, היא אמרה תוך כדי שהיא צוחקת איתי בלי להבין עד הסוף למה.
גם אני לא כל כך הבנתי.
משהו במפגש של הטרגדיה הנוראית שלנו עם המשפט שהוא כל כך ישראלי, בורגני ואייקוני, על כל המסע המטורלל שעומד מאחוריו, על האפוס הבלתי נגמר של אנשים שרק רצו להחליף את הקרמיקה במקלחת כי השתחררה להם קרן השתלמות אחרי עשרים שנה, ולפתע מגלים, כמו בסלפסטיק הכי מוגזם, שכל המאמץ נהרס במחי יד.
״אני יודעת״, אמרתי לה, ״אבל זה פשוט כל כך מצחיק אותי״.
״אמרו לו עקיבא לעולם אתה מתמה עלינו אנו בוכים ואתה משחק?״
כשיוצאים שועלים מקודש הקודשים אחרי חורבן הבית, רבי עקיבא צוחק. חכמים בוכים והוא צוחק. הוא אומר להם, עכשיו כשאני יודע שנבואות החורבן הקשות התגשמו, אני יכול להאמין גם בטובות. עוד ישימו אינטרפוץ במקלחת וברזים מוזהבים מסין, החיים הרגילים שלנו יהיו הנחמה.
סרטון של חיילים שמבקשים טסלות וטאבון לפיצות מצחיק אותי, את השכנים שאני ישנה אצלם בלילות ואת כל המדינה. אם החיילים מספיק בסדר כדי לצחוק אז גם אנחנו נהיה בסדר. הצחוק מנרמל, מייצר הזדהות ושייכות ושותפות גורל, והוא גם מאפשר מרחק. הוא המשקפיים שלנו לעתיד.
***
15 באוקטובר. אני עולה לשבעה בירושלים. אחר כך אני פוגשת שתי חברות. בני הזוג שלנו בחזית. אנחנו מתחבקות כאילו אנחנו בסירה טובעת. אחת מספרת שהיא כבר תכננה את פרק ב׳ שלה, הוא נראה לא רע, היא רק תוהה מה לעשות עם הילדים כשירצו לאחד בתים. אני מבקשת מהן שיבואו להיות איתי, אם תהיה שבעה, כי אין לי כוח לטרחנים. אנחנו דומעות ונקרעות מצחוק של ילדות שאמרו מילים אסורות. זה כל כך משחרר.
אני לא מכירה דרך אחרת. אני חייבת לצחוק. זו לא פריווילגיה, זו ברירת מחדל. הצחוק מפרק את הפחדים שלי לגודל אנושי, מחזיר לי את השליטה. כשאימא שלי ז״ל חלתה בסרטן לפני עשרים שנה קראנו לזה הלא־עלינו־של־אמא, והצענו לה לעמוד ליד המיקרוגל ולהתחיל הקרנות. זה הצחיק אותה.
***
19 באוקטובר. אני מפרסמת פוסט בשם ״מיומנה של אישה קשת עורף״. אני כותבת על חוויותיי כאשת מילואמניק שמתמרמרת על כמה שהוא מורעל, מתלוננת על כמה הילדים לא עוזרים, יורדת על חיילים באופן כללי ששוב ארזו כלום כמו תיכוניסטים לכנרת, על חוסר התפקוד שלי, על השכנות שרבו כדי לכבס מדים של אחרים – מוכרת את אמאמשלי
כדי להצחיק; קומדיה. התגובות לא מאחרות לבוא. אנשים אומרים לי שזו הפעם הראשונה שצחקו מאז השבעה באוקטובר.
האיש מגיע הביתה לעוד כמה שעות ואני נותנת לו לקרוא. הוא נקרע מצחוק, נוחר בקול.
״את חייבת לכתוב עוד״, הוא אומר, ״אנשים צריכים לצחוק״.
״אני אצטרך למכור אותך בשביל זה וללכלך קשות״, אני אומרת לו. הוא, חובב אלמוניות ושונא רשתות, אומר לי, ״תעשי מה שצריך, וחוץ מזה את מלכלכת עליי בלי קשר״. מה שנכון נכון.
אני ממשיכה לפרסם. אנשים מעבירים מאחד לשני. מילואימניקים מבקשים פוסטים חסרים. בחלק מהמקרים הפוסטים מתפרסמים עם תגובות צוחקות בזמן שאני מתייפחת מגעגועים וחרדה על הספה בסלון כי הוא בעזה. אני מחפשת עוד ועוד דברים לצחוק עליהם, מגרדת את היום־יום והמציאות, יש כל כך הרבה כאב ונדמה שכולם הפכו משוררים. לצחוק יש כוח אחר, הוא מרפא.
***
31 באוקטובר. אלכס הפרטיזן ואני שולחים הודעות. בשבועות שיגיעו הוא יחזור הביתה לשעות ספורות בכל פעם. בכל פעם שאני מבקשת שיספר לי מה קורה הוא מתעקש לשים את הטלפון בחדר ולדבר בסלון. הוא טוען שהם מאזינים. בחיים הקודמים שלנו הייתי עושה מזה מטעמים, הפעם אני שותקת. מבינה שיש כאן משהו גדול יותר ממה שאפשר לדמיין. הוא מכין אותי שהולכים לקחת להם את הטלפון.
אני מבינה שזה שומר על החיים שלו ועל החיים של אחרים ומנסה לנשום, לדמיין שהוא בוויפאסנה. הבעיה היא שאני חוששת שהוא נהנה מזה, וזה, אם להיות כנה, החלק שהכי קשה לי. פעמיים ביום אני מקבלת הודעות בנוסח ״כולם בסדר. ד״ש חם״ מהחובש הגדודי שמכניסות אותי לתודעת תש״ח ולהבנה שכילדה קראתי את ״אורי״ יותר מדי פעמים. זה מחמיר כשמפרסמים שמשפצים טנקים ישנים. אני מדמיינת את המשוריינים מ״באב אל ואד״ מתחילים לנסוע בכישוף של זומבים.
אני מבינה שהדרך שלי אליו היא לשלוח מילים שרק הוא יבין, להצחיק אותו ואותי, להחזיר בשפה סודית, מאוד משונה, את האינטימיות שבינינו. אז אני שולחת לו הודעה דרך איש הקשר הגדודי על כך שסיימתי לרקום לו כותונת לאור העששית, שהפכתי את הדשא שלו לגן ירק ושתלתי עליו דלועים, שהפרה המליטה עגלה, שחליתי במלריה, שהכלניות (הבריטים) הגיעו במפתיע אבל העברתי את הסליק שלנו מהרפת לבאר. וכשאני ממש רוצה לנחם את עצמי: הסתרתי במרתף פרטיזן בשם אלכס ולא התכוונו להתאהב. השארתי לך חריץ גבינה ולפת באסם.
רק אחר כך אני מבינה שזה עבר דרך חמש תחנות קשר וגדוד שלם הוכה בבלבול. המפקדים שהאזינו להודעות לא הצליחו להבין על מה אני מדברת. המחשבה עליו אבוד כשהוא מנסה להסביר לאנשים סביבו שאשתו משוגעת ויש לה חוש הומור מוזר – גרמה לי שביעות רצון שקשה לתאר.
במבט לאחור אני מבינה שזה היה ניסיון להגיד: אתם לא תשתיקו אותי. יש לנו שפה נסתרת שרק אנחנו מבינים. זה לא משנה כמה אינטנסיבי המצב עכשיו בקייטנת צה״ל – בסוף אנחנו אחד של השנייה, יותר ממה שהוא שלכם.
יש משהו בצחוק. הוא תופס אותך לא מוכנה. עוד לפני שהספקת ללבוש את השריון. הומור מציע לנו מבט חתרני על המציאות, ועכשיו אני מבינה שהוא מציל אותי בכל פעם מחדש. לפעמים אני מרגישה ילדה בעולם, חסרת אונים או כוח. במלחמה הזאת הכול הפך שחור לבן וחאקי, טוב ורע, ו״יחד ננצח״. מטוסים ונגמ״שים עושים הרבה רעש. אבל לפחות יש לי המילים שלי שלא מאיימות על שום קונספציה אבל מאפשרות לי לספר את הסיפור, שלי ושל רבבות נשים כמוני.
***
24 בינואר. בקשה חירומית למופע מהיום למחר מיילדת ממני את המופע: #מיומנה של אישה קשת עורף. חמושה בכיסא בר, מצגת ומעמד תווים אני מקריאה את הפוסטים שלי מול קהלים שונים. אנשים צוחקים, דומעים ושוב צוחקים. אני מרגישה שזה מה שהכי צריך עכשיו. לצחוק. להתבונן עלינו, לזכור שאנחנו טובים ולצחוק. זו המתנה הכי גדולה ומרפאה שאני יכולה לתת כרגע. כל השאר יכול לחכות. אנשים צריכים לצחוק. אני מודה לאלוהים על כל פעם שהצלחתי. לעיתים
מתגנבת לי מחשבה לא נעימה שכמו אמא קוראז׳ של ברכט, גם אני עושה הון מהמלחמה, אבל אז אני נזכרת שאני עדיין עוסקת פטורה.
***
11 בנובמבר. באחת ההופעות האחרונות מול מפקדי חטיבה ובנות זוגם כבר הציעו לשלם לי בימ״מים (ימי מילואים). טוב שלא הציעו לשלם לי במנות קרב. מובן שלא התאפקתי וזה הפך לפאנץ׳ פותח.
לאורך כל המופע העיניים של הנשים איתי, צוחקות ובוכות. חלק מהגברים, לעומת זאת, נעו לעיתים באי־נוחות במקומם. לא פשוט לשמוע כמה קשה בהיעדרך ושהמדיח מחכה לך. אומנם להם יש פלאפלים אבל כרגע המיקרופון אצלי. בסוף המופע, המח״ט ינסה להסביר לי שגם אם קצת קשה בעורף חשוב לראות את התמונה הגדולה יותר. מה שהוא לא ידע זה שהאיש שלי אוכל מור״קים (מורשת קרב) לארוחת בוקר ואני חסינה לפאתוס; טקסטים של א״ד גורדון וכינויים כמו נמרה, פנתרה ולביאה גורמים לי להתגרד. אין ספק שגרמתי לו להסתכל על אשתו במבט מלא הערכה ולהודות על מזלו שהוא לא קיבל אותי כסחוג על הפלאפל. הוא היה נחנק. אני _________ (טורפת חזקה כלשהי שנצפתה בספארי רמת גן).
אני נקבה, טורפת חזקה כלשהיא שנצפתה בספארי רמת גן, בתוך המלחמה הזאת כולנו שאלנו את עצמנו מה התפקיד שלנו עכשיו. כאומנית, ההומור שלי היה לרוב בשוליים, לא רציני מספיק כדי לייצר אמירה. ואם תשאלו את המתבגרים שלי, אני גם לא כזאת מצחיקה. בחודשים האחרונים ההומור הפך להיות הכלי המרכזי בארגז החוסן שלי. זו גם הדרך שלי להשמיע קול לא מאיים אך חזק. להיכנס לחדר הדיונים בדלת האחורית ולהכניס את אחיותיי הנשים איתי. להיות הילדה שצועקת: המציאות השתגעה לגמרי ושום דבר פה לא הגיוני.
לתת מילים לעורף, לנשים, לזוגיות שנסדקת, להשיב את החיים למציאות. לנצל את מעמדי הלגיטימי כאשת מגויס ולרתום את ההומור שלי. זו הדרך שלי לנאום בכיכר העיר, לדבר כך שיקשיבו. זה הקול שלי מול האלימות, האילמות, הכאוס, הייאוש, העצב, מול כל הגנרלים, היודעים, המחליטים.
וחוץ מזה, זה היה או להתמרמר או ללכת לסדנה לקישוט סופגניות לפנתרות שבעורף.