שלמה פיוטרקובסקי

לחזק את הבסיס של הפירמידה

שלמה פיוטרקובסקי הוא כתב המשפט של העיתון מקור ראשון, עוסק בנושאי משפט וחברה וכן בהיסטוריה ובהווה של הציונות הדתית. בוגר תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית, מחזור ו׳.

בלילה אחד ארוך של שמירה בעמדת שמירה, פילבוקס, מול האורות הססגוניים של העיר טולכרם, כשמאחורינו שורת הבתים הקיצונית של היישוב בת חפר, שאלתי את עופר, ״מתי אתה יוצא בפעם הבאה הביתה?״

״בשבת הבאה״, השיב, ואחרי עוד שנייה של מחשבה הוסיף, ״אתה מבין, שלמה, את האבסורד? אני ׳יוצא׳ הביתה, ו׳חוזר׳ למוצב. כאילו לא עברו 23 שנה מאז השתחררנו מהסדיר. איך הפכנו שוב לחיילים? מה נסגר איתנו? מה נסגר עם המדינה הזאת, שהגיעה למצב שבו היא זקוקה לזקנים כמונו כלוחמים?״

עופר הוא חבר ותיק מאז התגייסנו יחד לתותחנים. בטירונות שובצנו לאותו צוות ועשינו יחד את שמונת חודשי המסלול, ובאופן מקרי למדי גם במילואים מצאנו את עצמנו באותה סוללה. נלחמנו יחד במלחמת לבנון השנייה והעברנו יחד לילות ארוכים במחסומים ובשמירות מכל הסוגים. השנים שחלפו ומדיניות כוח האדם של צה״ל הפרידו בינינו לבסוף, אך במלחמה שפרצה באוקטובר 2023 מצאנו את עצמנו שוב משרתים כתף אל כתף כמתנדבים, בתחילה בסבב הראשון בגבול הצפון, ולאחר מכן בסבב השני, תעסוקה מבצעית בגזרת טולכרם שנמשכה חודשיים ובמרכזם כל חגי תשרי תשפ״ה. וכמו בימים הטובים ההם אנחנו משתפים זה את זה במחשבות ובהרהורים. בין היתר על אודות השאלה לאיזה מין אזרחים הפכה אותנו השנה ההזויה הזאת שבה שירתנו כבר כמעט 200 יום במילואים.

״כי אני הוא אדם, המחופש לחייל״ שר שלמה ארצי את מילותיו של נמרוד גאון ושיקף את האופן שבו הרגשתי במשך שנים בכל פעם שעליתי על מדים ויצאתי למילואים. היה לי ברור שלא נועדתי להיות חייל והמדים שעליי הם כמעט כמו תחפושת, וככל שנקפו השנים הלכה התחושה והתחזקה. כשהגיע גיל 40 וצה״ל ויתר על שירותיי הטובים בהתאם לחוק, חשתי הקלה גדולה, והבנתי, או לפחות כך היה נדמה לי אז, שהנחתי מאחוריי משהו שאף פעם לא היה באמת חלק ממשי בזהות שלי. אני אדם, אני יהודי, אני ישראלי, אני בן זוג ואבא, אני עיתונאי, ואני לא חייל. כך חשבתי במשך שנים רבות, אף שמעולם לא העליתי על דעתי ולו לרגע להשתמט מחובת השירות.

כל כך היה ברור לי שאני כבר לא חייל, שעם פרוץ המלחמה בבוקר שמחת תורה אפילו לא הדלקתי את מכשיר הטלפון הנייד, בניגוד לרבים מחבריי ומי שהיה סביבי. ידעתי שממילא אין מי שיקרא לי, והיה לי ברור שאת המלחמה הקרובה אני אחווה בתור אזרח. אך כאשר התחלנו להבין את ממדי האסון הוודאות הזאת הלכה והתערערה. עוד כמה שעות חלפו ואחרי לילה כמעט בלי שינה התקבלה ההחלטה: לחזור למילואים. זה לא היה קל, וגם לבירוקרטיה הצה״לית לקח קצת
זמן לעשות את שלה, אך בתוך פחות מ־ 36 שעות מפרוץ המלחמה כבר הייתי על מדים, בדרך צפונה להצטרף לחבריי לגדוד. וכך, בפעם הראשונה מאז גיל 18 , הפכתי לחייל מבחירה, ולא בכפייה. בזמן אמת לא הקדשתי יותר מדי מחשבה לשאלה ״מה פתאום?״ לא ניסיתי לנתח לעצמי מה לקח אותי באותו יום מהבית, והוביל אותי בתחושה בלתי מוסברת של חובה בחזרה למילואים. ואולם, במחשבה לאחור נדמה שבאותו יום הבנתי בעומק הנפש משהו שעד היום לא הבנתי.

אני חלק מדור שבשבילו הקיום של מדינת ישראל היה המובן מאליו. ההורים שלי נולדו במדינת ישראל, הילדים שלי נולדו כאן, וקיומה של המדינה היה בשבילי במשך כל השנים עובדת חיים, ממש כמו זריחת השמש בבוקר. בשום רגע, מהיום שנולדתי ועד שבעה באוקטובר, לא הרגשתי שמדינת ישראל בסכנה, שמעל יציבות הקיום הלאומי שלנו כאן מרחף סימן שאלה גדול. אני זוכר את הסיפורים על תחושת החרדה הקיומית שאפפה את דור ההורים שלי ערב מלחמת ששת הימים ועם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. עד שבעה באוקטובר היו אלה רק סיפורים: על המחנק בגרון, התעוקה הממשית בחזה, חוסר האונים, התחושה שאתה חייב לקחת את הגורל בידיים אבל לא יודע כיצד.

הוודאות הזאת שבתוכה חייתי, יחד עם כל בני דורי, העניקה לנו את תחושת הביטחון שאפשרה מחשבה באופקים פתוחים. השאלות הגדולות של רקמת החיים המשותפת שלנו כאן, כחברה ישראלית בוגרת ופתוחה, היו החומר העיקרי שממנו נארגה העשייה האישית והמקצועית שלי במשך שנים. מגיל צעיר הטרידו אותי שלל הסוגיות הנמצאות בלב המחלוקת בחברה הישראלית. ימין ושמאל, דת ומדינה, סוציאליזם וקפיטליזם מצאו כולם מקום בסדר היום האישי שלי, כנער מעורב פוליטית, מתעניין מאוד וגם מפגין לא פעם. כשבגרתי והפכתי לעיתונאי היו כל התחומים הללו ללב של סדר היום המקצועי שלי. העיסוק בסוגיות הללו, שכולן מפלגות ומשסעות את החברה הישראלית, הוא לחם חוקי כעיתונאי שעוסק לא מעט בפרשנות ופובליציסטיקה, כבר למעלה מ־ 18 שנה.

עד שביום אחד, בשמחת תורה, הוודאות הזאת התערערה לחלוטין. הבנתי פתאום שאנחנו מנהלים עימות פנימי סוער על משמעות הקיום שלנו כאן, כאשר עצם הקיום שלנו נתון בסכנה. באותו הרגע התגובה המיידית, מהבטן, הייתה להתנדב למילואים. אך כעת השאלה המונחת לפתחי היא מה ההבנה הזאת אומרת לי כאזרח, כעיתונאי, כפובליציסט? מה אני עושה איתה כשאני לא על מדים?

אחד הדברים שקורים בסיטואציה המשונה הזאת שנקראת ״מילואים״ הוא התמקדות מחודשת של התודעה ברבדים הנמוכים של פירמידת הצרכים של מאסלו. לפי מאסלו, הפסיכולוג היהודי־האמריקני הנודע, צרכיו של האדם מסודרים בהיררכיה מסוימת: ברובד הנמוך ביותר נמצאים הצרכים הפיזיים ביותר (אוויר, מים, מזון, שינה), מעליהם הביטחון הקיומי הפיזי, מעליו שייכות ואהבה, ורק בשפיץ של הפירמידה נמצא הצורך במימוש עצמי. על פי התיאוריה, כל עוד האדם עסוק ברובד בסיסי יותר של צרכיו, הוא אינו מסוגל להעפיל לרובד הבא. ברגעים קשים האדם חוזר לרבדים הנמוכים של הפירמידה, וכביכול מתעלם, או מדחיק, את הרבדים הגבוהים יותר של הקיום.

ממש כמו האדם הפרטי, דומה שגם ברמה הלאומית זהו רגע שבו עלינו לסגת, לפחות לזמן מה, לעיסוק ברובד הבסיסי של הקיום שלנו כאן. לא בגלל שהקומות העליונות חשובות פחות, למען האמת הן חשובות יותר. החזרה לעיסוק ביסודות הפיזיים של קיומנו כאן כעם וכמדינה נחוצה כדי להבטיח שכולנו ניצבים יחד על קרקע בטוחה לפני שאנחנו מנסים יחד לבנות את הקומה הבאה. השלב הקיומי ב״פירמידת הצרכים״ הלאומית שלנו זקוק לייצוב מחודש לפני שאנחנו חוזרים לריב על מה אנחנו כמדינה רוצים להיות כשנהיה גדולים.

לכל אזרח ישראלי, וכמובן גם לי, יש אי שם בחלק האחורי של הראש תמונת עתיד שאליו הוא שואף שמדינת ישראל תגיע. ייעוד שאליו הוא מאמין שכולנו צריכים לחתור יחד. ועם זה, מערך של אמונות ודעות שצריכות להנחות אותנו בדרך לאותו יעד שאליו אנו שואפים. לכל אחד מאיתנו יש גם תשובה, נחרצת יותר או פחות, לשאלה מה אנחנו עושים כאן? מה מביא אותנו לקשור את חיינו דווקא בגורלה של הארץ המורכבת והקשוחה הזאת? אך נדמה שבשנים האחרונות התברר שתמונות העתיד שלנו והתשובות לשאלה מדוע דווקא כאן הן שונות מאוד, ומובילות אותנו לעימות פנימי חריף בעוצמה גבוהה.

עדיין לא ביצרנו די את קומת הבסיס שלנו כדי שנוכל לעסוק בשאלות הגבוהות יותר של הקיום שלנו: לאן מכאן ולשם מה? וברגע הזה אני מרגיש שהתפקיד שלי כעיתונאי הוא להיות מילואימניק ברמה הלאומית. ממש כמו מילואימניק שעסוק בלדאוג למקום יבש וחם לישון בו, לקפה ולאוכל, גם אני מבקש לעסוק בשנים הקרובות בעיקר במה שנחוץ לביצור קיומנו הפיזי. לחזק את היסודות של הבניין, לפני שאנחנו רבים על איך ייראה הסלון. זה אומר לעסוק כרגע, בשנים הקרובות, בשאלות של חוסן צבאי, כלכלי וחברתי, הרבה יותר מאשר באידאולוגיות שמניעות אותנו. לתמוך בפוליטיקאים שזה סדר היום שלהם ולדחוף אותם לקדמת הבמה, על חשבון מי שבוחרים להמשיך בעימותי שישה באוקטובר. לחזור ולהזכיר לעצמנו ש״גורל אחד שם אותנו כאן בארץ הזאת״, כפי ששרה עפרה חזה, למילים של צפנת ירון, ועלינו מוטל קודם כול לדאוג שנוכל להמשיך ולהתקיים כאן.

צרו קשר

נעמי מנדל-לוי

nmandel-levy@mandel.org.il

עורכת ראשית: ארנה קזין
עורכים: יניב איצקוביץ', יפה בניה, נעמי מנדל-לוי
אוצרת: דנה אריאלי

עריכת לשון: רעות יששכר, אייל טלמון
עיצוב גרפי: אביב ליכטר
הפקה וניהול דיגיטל: יהל מיימוני, עדן דוד
בניית אתר: שי קדם
הגהה: יונית ניסים

כל הזכויות של היצירות המופיעות כאן שייכות ליוצרות וליוצרים ואין להשתמש בהן ללא אישור מפורש © 2026