
מנהיגות בעת הזו, המבקשת להתכתב עם המציאות, מחויבת לאמץ את עדשת הטראומה על מנת להרחיב את המבט על מגוון ההתמודדויות והמצבים שאנו פוגשות ופוגשים. התבוננות מבעד לעדשת הטראומה מאפשרת לפעול באופן מודע ומותאם ברמת הפרט, הארגון והקהילה. במסגרת העיסוק בקשר בין טראומה למנהיגות, בכל גיליון נבקש להתמקד במושג מרכזי, שבאמצעותו נעמיק ברעיונות הנוגעים לעבודה מודעת טראומה.
הגיליון כולל הפניות לחומרי עיון, האזנה והגות. אנו תקווה שהוא ישמש מצע לחשיבה, להרהור ולהעלאת שאלות על אודות השפעת המושג בזירה המקצועית ובהיבטים בין אישיים, ארגוניים וחברתיים.
אנו, צוות המרחב למנהיגות מודעת טראומה, מזמינות אתכם להיות בקשר איתנו, לשוחח, להתייעץ ולחשוב יחד על היבטים יישומים בשדה ההובלה והמנהיגות.
נופל מחוץ לזמן
בבוקר שבת שבעה באוקטובר הזמן עצר עבור רבים בחברה הישראלית. מעל שנה וארבעה חודשים חלפו מאז הכתה בחברה הישראלית המציאות של מלחמה מתמשכת, ונדמה כי מחוגי השעונים הפנימיים לא שבו לפעול כהרגלם. טראומת האסון, המלווה בשכול ובאובדן, והחיים לצד ובתוך הידיעה שעשרות חטופים וחטופות טרם חזרו לביתם, מחייבת אותנו להביט נכוחה במשמעות מושג הזמן.
לצד הזמן האובייקטיבי המונה שניות, דקות וימים, הזמן הוא, בראש ובראשונה, חוויה אנושית, או כפי שהפילוסוף אדמונד הוסרל טען – היסוד שמאפשר את חוויית התודעה. אנחנו תמיד מתקיימים בו –בזמן בשלושה ממדים: העבר שממנו באנו (המשתקף תמיד בהווה), ההווה שבו אנחנו נמצאים, והעתיד שאליו אנחנו צופים (שגם הוא משתקף בהווה).
מה קורה כשטראומה פוגעת במבנה הזמן הזה? טראומה בהיותה פצע, פגיעה במרקם, ברצף, מקיימת את מערכת היחסים המורכבת ביותר שיש עם ממד הזמן. עצם היותה של הטראומה בלתי ניתנת להכלה נפשית, יכולה, ולרוב אכן מייצרת, ניתוקים וקטיעות בתחושת רצף הזמן: ההווה עלול "לקפוא" במקום, זיכרונות מהעבר חודרים אל ההווה באופן לא צפוי ומשבשים אותו. אירוע טראומטי עלול לשנות באופן דרמטי את האופן שבו אנו חווים את הזמן. פתאום העבר אינו באמת "עבר", אלא פולש להווה שוב ושוב. העתיד מאבד את משמעותו כאופק של אפשרויות, והופך למקור של חרדה ואי-ודאות. בנוסף, התמודדות עם טראומה היא סובייקטיבית וכתוצאה מכך, הזמן החולף משפיע על כל אחד ואחת מאיתנו באופן אחר שקשה להבין ולתפוס.
מפגש עם טראומה עשוי ליצור יחס דואלי לזמן: מצד אחד, התחושה היא שמאז שבעה באוקטובר אנחנו מצויים ביום אחד שאינו נגמר: העולם שהיה לא ישוב, אין יום ואין לילה. מצד שני, עולות הידיעה, ההבנה וגם התחושה, שככל שהדקות, הימים, השבועות והחודשים חולפים, אנחנו משתנים וכבר לא עומדים באותו מקום שבו עמדנו בשבעה באוקטובר.
בגיליון זה נבקש להתבונן בממד הזמן במפגש עם טראומת שבעה באוקטובר: כיצד משפיע או יכול להשפיע הזמן שחולף? כיצד בא לידי ביטוי הכאב המצטבר? מהו התפקיד המנהיגותי מולו? איך אנחנו יוצרים, ונוכל להמשיך ליצור, תנועה הבונה תחושת משמעות ומאפשרת תקווה בראי הזמן?
אולי, עצם ההכרה בשינוי של תפיסת הזמן הוא הצעד הראשון. וזאת מעצם העובדה שטמון בזמן יסוד של התחדשות, כפי שכותבת המשוררת דוריאן לקס בשיר המובא בסוף הגיליון: "דבר אינו מסתיים… מה שאנחנו יכולים לא התגלה עדיין". ייתכן שזוהי התובנה העמוקה ביותר שהטראומה מלמדת אותנו על הזמן – יש בו דברים שעוד לא גילינו.
הזמן עמד מלכת
אירוע טראומטי פוגע בממדים שונים של הנפש ולכן עלול להוביל ל"שיבושים" בתפיסת הזמן. "שיבושים" אלו מתעוררים מתוך משאלה הישרדותית שנועדה לשקם את תחושות האוטונומיה והשליטה שנפגעו בעקבות הטראומה. ניתן להתבונן בתפיסת הזמן כמגנה עלינו מפני העולם. במצבים שבהם ההתקשרות בטוחה ויציבה, ההתאמה המוחלטת של העולם החיצוני לילד (המתוחזקת על ידי המטפל/ת העיקרי/ת) מתפתחת בהדרגה.
תפיסת הזמן עלולה להתערער על ידי אירוע טראומטי במספר אופנים, הכוללים בין השאר את ההכרה בכך שלא ניתן לחזור אחורה בזמן, לצד ערעור ההווה והצרכים שמתעוררים בו. אלו עלולים לפתח ציפייה לזמינות מתמדת של הסביבה, ולעורר מצוקה בקרבו של האדם לאחר אירוע טראומטי.
השאלה המרכזית העולה מתוך מאמרה של אורטל סלובודין היא מציאת האיזון המתאים או המחודש בין תפיסת הזמן החדשה של האדם שחווה טראומה, לבין הניסיון להיצמד לתפיסת הזמן המוכרת. כיצד אנו, כמובילים, יכולים לכונן מרחב שיאפשר ביטוי למגוון תחושות וצרכים שונים בהיבטי זמן?
* / דוד גרוסמן
האיש ההולך:
אני כנראה יכול
להבין רק דברים
שבתוך הזמן. אנשים,
למשל, או מחשבות, או צער
או שמחה, סוסים, כלבים,
מילים, אהבה. דברים
שמזדקנים, שמתחדשים,
שמשתנים. גם געגועי אֵלֶיךָ
כְּלוּאִים בתוך הזמן. הָאֵבֶל נַעֲשֶׂה
וָתיק יותר
עם השנים, ויש ימים שהוא חדש,
טרי.
כך גם הזעם על כל מה שנגזל
ממךָ. אבל אתה
כבר לא.
עצמך כבר
לא. מִחוּץ
לזמן אתה.
איך להסביר
לך, הלוא גם ההסבר
דָּחוּק בתוך הזמן. סִפֵּר
לי פעם איש מארץ
רחוקה, שבשפתו
אומרים על מי שמת
במלחמה, "נָפַל".
וכך אתה: מִחוּץ
לזמן נָפַלְתָּ, הזמן
שבו אני שוכן
חולף
על פָּנֶיךָ: דמות
עומדת לבדה
על רָצִיף
בְּלַיְלָה
שֶׁשְּׁחוֹרוֹ
דלף מתוכו
עד כלות.
אני רואה אותך
אבל איני נוגע.
אינני חש אותך
בִּמְחוֹשֵׁי הזמן
שלי.
אובדן עמום
אובדן עמום (Ambiguous Loss) מתייחס למצב שבו האובדן הוא חמקמק, לא מוחלט, או שאין ודאות לגביו. התופעה יכולה להתרחש במקרה של היעדרות פיזית של אדם כאשר אין מידע על גורלו ומיקומו (כך שיש תקווה למפגש), וכן במקרה של היעדרות נפשית או קוגניטיבית, כאשר האדם נוכח פיזית, אך איבד ממאפייני אישיותו ו/או מיכולותיו באופן כה דרמטי עד שהוא נוכח, אך איננו בעת ובעונה אחת. האובדן העמום נמצא בדינמיקה מתמשכת עם הזמן: הזמן החולף עשוי ליצור ודאות או אי ודאות.
הפילוסוף הצרפתי פול ריקר מסביר שאנחנו מבינים את חיינו דרך היכולת לספר את סיפורנו. אבל מה קורה כשהסיפור נקטע באמצע? כשיש בו שבר? כשמשהו לא מסתדר בהיגיון שלו? או כשאיננו יודעים אם יקירנו חי או מת? במצב כזה, טוען ריקר, נוצר קרע בתפיסת הזמן. אנחנו לא יכולים לנוע קדימה, כי איננו יודעים מה קרה בעבר.
מחקר חדש, שכתבו עינת יהנה ואחרים, מתייחס להשלכות האישיות והחברתיות הרחבות של חטיפת 251 אנשים, שבהם נשים, ילדים, תינוקות וקשישים. אירוע החטיפה הקיצוני יצר מצב של אובדן עמום קולקטיבי, ותחושת חוסר הוודאות המתמשכת לגבי גורלם של חטופים וחטופות רבים מלווה חלקים נרחבים בחברה הישראלית, וגובה מחירים רגשיים, פיזיים ומנטליים.
פציעה מוסרית
פציעה מוסרית (Moral Injury) היא מצב שבו אדם חווה דיסוננס עמוק בין הערכים שעליהם חונך וגדל או פיתח לאורך חייו, לבין מעשיו או אירועים שהוא נחשף אליהם. אירועים אלו יכולים להיות אי-מניעת עוול או ביצוע מעשים אשר מנוגדים לקוד המוסרי שלו. הדבר עלול להוביל לתחושות אשמה ובושה עמוקות, לקשיים נפשיים ממושכים ולאף סיכון אובדני.
הפילוסופית סימון וייל טוענת שהפגיעות היא היסוד המשותף לכל בני האדם. עבור וייל, הסבל והפגיעות אינם רק תכונה פרטית של היחיד אלא יש בהם ממד מוסרי של אחריות. כאשר אנו חווים אחריות מוסרית, אנו חורגים מעצמנו ומייצרים רצף של הזמן. אובדן השליטה על חיינו, במקרה של פגיעה מידי אדם אחר, עשוי לערער את הזהות האישית ולגרום תחושת אובדן זמן. כאשר אדם הופך קורבן לכוח הרסני, הוא עשוי לשקוע בעבר, לשכוח את העתיד ולהיות כלוא בהווה. כשאנו חווים פציעה מוסרית, אנו עשויים לשקוע בתוך עצמנו וכך נוצרת התחושה כי הזמן נפרם.
פרופ׳ יוסי לוי בלז מדגיש את חשיבות ההכרה בפציעה מוסרית ומציע דרכים לפיתוח מודעות ולהתמודדות מקצועית עם השלכותיה הנפשיות הכואבות. בחיים בעת הזו מתקיים פוטנציאל להתפתחות של פציעה מוסרית ברמות שונות – האישית והחברתית. מודעות לתופעה והכרה בה הן הצעד הראשון להתמודדות עמה.
אסיף: יומני שבעה באוקטובר
אסיף הוא הסכת שחושף את המאזינים לפיסות חיים ולרגעים אנושיים קטנים בתוך רגעי האימה של השבת ההיא. 12 הפרקים הראשונים עוקבים אחרי זיכרונות ורגעים של המרואיינים: מה עשו באותה שבת, אילו זיכרונות עברו להם בראש, מה הרגישו. הם הוקלטו סמוך יחסית לאירועים, בחודשים נובמבר-דצמבר 2023. התחושות חיות וקרובות, הפרטים רבים, וניתן לדמיין, להריח ולהרגיש את המתואר בקול. החל מפרק 13, חוזרים מאיה קוסובר וניר גורלי, יוצרי ההסכת, לאותם מרואיינים, לאחר שנה. שנה של מלחמה, של כאב, של געגוע. בראי הזמן ניתן לפגוש תחושות, מחשבות, ומעשים אחרים. הקשבה לאותם אנשים המתארים את שלומם מנקודת מבט שונה, מאפשרת לחשוב גם על כל אחד ואחת מאיתנו. מה קרה לנו בשנה הזו, מאז השבת ההיא?
כוחה של מהימנות ארגונית – מודל לצמיחה בעקבות משבר
מנהיגות מתעצבת בעקבות יכולתה לשתול זרעי התחדשות ולטפח אותם, גם ברגעים המורכבים ביותר. מורכבות זו מעודדת אותנו לבחון את התשתית הארגונית שלנו – האם היא דומה יותר למפה המציגה את מתאר העולם המוכר, או למצפן, המסייע לנוע במרחב גם במציאות משתנה?
המציאות הנוכחית מאלצת ארגונים להסתגל למציאות אחרת, חדשה, ומחייבת לחזור ולבחון את ערכי הבסיס שמתוכם אנו פועלים, וליצור נרטיב ארגוני מעודכן. אחת הדרכים לעצב את הנרטיב היא דרך שיח הכולל למידה, תחקור וניהול ידע יעיל. תהליכי בחינה מחדש מצריכים מחברי הארגון להפגין פתיחות ואומץ, ודורשים לשמור על שני עקרונות עבודה: מהימנות ארגונית (מודעות ורגישות לקשיים ולחולשות במגוון רבדים) וקשיבות ארגונית (יצירת סביבה בטוחה לדיון כן בכשלים ללא חשש אישי). עקרונות עבודה אלו מאפשרים שיח פתוח שיוצר קרקע לזיהוי שגיאות, אך גם להחזרת הביטחון וליצירת מנגנונים מעודכנים המותאמים למתרחש.
במאמר ניתן לקרוא על שני מודלים מרכזיים המבטאים אופני צמיחה בארגון. אלו ממשיכים רעיונית את עבודתם של טדסקי וקלהון שזיהו חמישה תחומים שבהם פרטים חווים צמיחה חיובית לאחר אירוע טראומטי, במסגרת התופעה הנקראת צמיחה פוסט-טראומטית (PTG).
אֵיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה / דוריאן לקס (מאנגלית: מיה טבת דיין)
אִם אֲנַחְנוּ נִשְׁבָּרִים
אֲנַחְנוּ מִתְנַפְּצִים
כְּמוֹ כּוֹכָבִים
מִתְרַבִּים כְּדֵי לְנַצְנֵץ
לְכָל הָעֲבָרִים
מִבַּעַד לְכָל מֵמַד,
מִלְיַארְדֵּי שָׁנִים
מֵאָז וּלְעוֹלָם.
לֹא אֲקוֹנֵן
עַל הָאָדָם, עֲדַיִן לֹא.
דְּבַר מָה עוֹד עָתִיד
לְהִתְרַחֵשׁ, הַלְּבָבוֹת שֶׁלָּנוּ
מִכְרֵה זָהָב
שֶׁטֶּרֶם הִתְגַּלָּה,
יָם לֹא מְמֻפֶּה
דָּבָר אֵינוֹ מִסְתַּיֵּם.
אִם מֵעָפָר בָּאנוּ
וְאֵלֶ עָפָר נָשׁוּב
הֲרֵי נוּכַל לִמְצֹא אֶת עַצְמֵנוּ
בַּכֹּל.
מָה שֶׁאֲנַחְנוּ יְכוֹלִים
לֹא הִתְגַּלָּה עֲדַיִן,
וַאֲנִי מְהַלֶּלֶת אוֹתָנוּ כְּבָר עַכְשָׁו,
לְמַפְרֵעַ.

רשימת המקורות
בר-גיל, א' (2024). מחשבות ראשוניות על צמיחה ארגונית פוסט־טראומטית והמלצות להתערבויות: מודל לצמיחה ולהתמרה. מערכות, 501, עמ' 50-57.
גרוסמן, ד' (2011). נופל מחוץ לזמן. הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה.
לוי בלז, י’ (2023). האויב שבפנים: פגיעה מוסרית והשלכותיה הנפשיות. שיחות: כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה, 37 (2), 173-180
לקס, ד' (2024). הדברים שאנו נושאים עמנו (מ' טבת דין, מתרגמת). קשב. (פורסם במקור בשנת 1952)
סלובודין, א' (2012). "והזמן עמד מלכת": נוכחות הטראומה בתפיסת הזמן. פסיכואקטואליה, גיליון בנושא זמן, 10-15.
Yehene, E., Ohayon, S., Yahav, A., & Levine, H. (2024). Collective ambiguous loss after mass hostage-taking in war: Exploring public mental health outcomes and resilience. European Journal of Psychotraumatology, 15(1), https://doi.org/10.1080/20008066.2024.2434313