"לא שואלים אם להמשיך, שואלים רק איך להמשיך"

טקס הסיום לבוגרי תוכניות קרן מנדל לשנת תשפ"ד

בתחילת חודש נובמבר נערך טקס הסיום לבוגרי תוכניות המנהיגות של קרן מנדל לשנת תשפ"ד. טקס הסיום התקיים במציאות אחרת מטקסי סיום קודמים: שבעה באוקטובר והמלחמה שבעקבותיו ליוו את שנת הלימודים, והעמיתות והעמיתים התמודדו במהלך השנה עם למידה וצמיחה מתוך אובדן ושבר.

"בסימן של תקווה"

בשם הבוגרים נשא דברים מיכאל אשטו טמסגן, בוגר התוכנית החברתית במרכז מנדל בצפון. זהו חלק מן הדברים:

"שמי מיכאל אשטו טמסגן, עקור ופליט מהיישוב כפר גלעדי, מתגורר ביישוב נוב עם אשתי וילדיי; בוגר התוכנית החברתית במרכז מנדל בצפון. כשאני עומד כאן היום, אינני יכול אלא לחשוב על המסע שעברתי בחיי – מסע שבו נושא הפליטות משחק תפקיד מרכזי, גם אם לא ביקשתי זאת לעצמי.

"נולדתי באתיופיה, וחוויתי את הגלות הארוכה שהייתה מנת חלקה של קהילתי במשך דורות. הגלות הזו הסתיימה כשזכיתי לעלות במסע ארוך ומפרך לארץ ישראל – אל ירוסלם, אל המקום שתמיד חלמנו עליו כ'בית' וחזיתי בשוב ה' שיבת ציון. הגעתי עם משפחתי למרכז קליטה, ובצעדים איטיים אך בטוחים התחלתי את חיי כילד ישראלי לכל דבר: ציוני, דתי, ועם סיום לימודיי עשיתי שנת מכינה בעלי והתגייסתי לצה"ל מתוך אמונה עמוקה בערכים שהמדינה הזו נבנתה עליהם.

"בעקבות האסון הנורא של שבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, אני מוצא את עצמי שוב במצב של חוסר ודאות, הפעם כפליט בתוך ארצי שלי ובתחושה כבדה של סכנה קיומית. המלחמה הפכה אותי לאדם שנע ונד, עם משפחתי, עם ילדיי, ללא בית קבוע. תחושת אי הוודאות הזו מזכירה לי את הימים הקשים כילד הנודד במדבר ונושא עיניו אל ירושלים – ימים שבהם לא ידעתי מה יביא עימו המחר…

"בתקופה הזו של חוסר יציבות מצאתי בית חדש, מקום של שייכות ויציבות ערכית – קרן מנדל, תוכנית מנדל למנהיגות חברתית בצפון. קהילת מנדל לא הייתה רק מסגרת לימודית עבורי; אלא בית של ממש. כשמשפחתי ואני נאלצנו לעזוב את הצפון בשל המלחמה, קהילת מנדל הייתה עבורי מקור של תמיכה רגשית, חברתית ואישית כאמור מקור של שייכות. אינני יודע כיצד הייתי עובר את התקופה הקשה הזו בלעדיהם, תודה בשמי ובשם משפחתי.

"קרן מנדל היא עבורי בית של גיוון ושל קבלת האחר, והבנה של המשמעות לחיות בחברה מגוונת, למרות המורכבות שבכך. ההבנה שהיכרות עם האחר והכרה בכאביו אינה אומרת שעליי לוותר על זהותי שלי; מקום שבו כל אחד יכול להיות מי שהוא. ואני כאן מעיד שחלק גדול מתחושת השייכות שלי במרכז מנדל בצפון נובע מעמיתות ועמיתים השונים מרחק רב ממני מבחינת דת, לאום, אמונה ותפישת עולם – אך שותפות ושותפים מלאים לי בדרך להיטיב עם הצפון, כך ש'כמה שיותר א.נשים יהיו ערבים לכמה שיותר א.נשים' – אמירת המנהיגות בחברה מגוונת שאותה למדנו ותרגלנו במהלך השנה.

"אנחנו יכולים, ואנחנו חייבים, לבנות חברה שבה כל אחד מוצא את מקומו, גם אם זה אומר להתמודד עם קשיים רבים בדרך. אל לנו לפחד מדרך ארוכה; עלינו לפחד מחברה שסועה שאיבדה כל תקווה.

"כולנו, כל אחד בדרכו, בחרנו לצאת למסע של תיקון החברה. המסע הזה אינו קל, אבל הוא מלא בתחושת שליחות עמוקה. אנו יוצאים לדרך מתוך הבנה שטובת החברה בישראל על כלל גווניה היא המנוע שמניע אותנו. אני פונה אליכם בוגרי התוכניות השונות: המשימה שלנו אינה מסתיימת כאן. אנחנו יוצאים לעולם כדי להוביל שינוי חברתי, לחזק את הקהילה, ולהעמיק את השותפות בין כל חלקי החברה. כל אחד מאיתנו ייקח עמו את הערכים והכלים שרכש כאן, ויעשה את חלקו לבנות עתיד טוב יותר – וכמו שחוזרים ואומרים אצלנו במנדל בצפון: 'אצלנו לא שואלים אם להמשיך, שואלים רק איך להמשיך'.

"ואחרי כל מה שעברנו, כל מה שהחברה שלנו בישראל עברה כתוצאה ממלחמת חרבות ברזל, נתחייב לעשות הכל כדי להיות חלק מהריפוי ומהבנייה מחדש של קיומנו כאן.

"ביום של תקווה, בעתיד, אני מדמיין את רכבי עמוס במשפחתי, במיטלטליה ובחוויות מהשנה החולפת, עושה את דרכו על ציר 90, עובר את קריית שמונה שננטשה והחיים חוזרים אליה, עובר את צומת תל חי, ומטפס הביתה לגבעה, לכפר גלעדי, היכן שהאריה השואג עומד איתן וברחבה ילדיי ישובו לרוץ ולקפץ לא חשש ופחד, מתוך תחושת ביטחון אמיתית. מולנו השער הצהוב, שאותו יצאנו בשמונה באוקטובר, ועליו השלט: 'כמה טוב שחזרתם הביתה'.

"אני ומשפחתי בוחרים לחזור למקום כדי לבנות את ביתנו ועתידנו מתוך עוצמה ובחירה, בית לא עוזבים!"